המטרה: טריאתלון אילת 2010

הגעתי לבוסטון על מנת להשתתף בכינוס השנתי של האגודה העולמית לביולוגיה חישובית (ISMB). כנס גדול ומעניין שמרכז מדי שנה את מיטב הסלבס של עולם הביואינפורמטיקה לשלושה ימים של הרצאות והדגמות תוכנה. זו הפעם הראשונה שלי בבוסטון, והנושא שהעסיק אותי יותר מכל בימים שלפני הטיסה הוא – היכן נמצאים מסלולי הריצה השווים ביותר?? מזה מספר חודשים אני מרגישה שנעלי הריצה שלי לא מתאימות לי. רציתי לעבור לנעלי הריצה של ברוקס מדגם Adrenaline GTS 10 אותן מדדתי באילת. למרות מספר פניות ליבואנים ולחנות מתמחה בתל אביב, לא הצלחתי להשיג את הנעלים האלו במידה שלי בארץ. לכן שמחתי על ההזדמנות להזמין את הנעליים שרציתי דרך אמזון, והם חיכו לי במלון. נעליים יפות כל כך, לבנות עם נגיעות של אפרסק, ופרח קטן מצויר עליהם בצד. כידוע, כשהנעליים יפות, גם הריצה משתפרת מאד 🙂

המטרה שלי ליום הראשון היא לרוץ לאורך שביל החירות (Freedom trail). שיננתי היטב את המפה ויצאתי לדרך. הרחוב המרכזי שרצתי בו התפצל למספר רחובות משנה ובחרתי באחד מהם. גם הוא התפצל לרחובות קטנים, ולבסוף מצאתי את עצמי בלב שכונת מגורים. סמטה קטנה משכה את עיני. משני צידיה עשרות גינות זעירות ומגודרות, כל אחת בשטח כ- 20 מ"ר. זהו אחד מאיזורי הגינון העירוני (community gardens) של בוסטון. כחובבת גינון ידועה בחנתי היטב כל אחת מהגינות. ניצול השטח מקסימלי: ערוגות ירקות במרכז, אדניות פרחים תלויות על הגדרות, ועל סוכות נתלים דלועים מטפסים. רוב הגננים מגדלים ירקות למאכל: צנוניות, קולורבי, עגבניות, עלים מסוגים שונים, וגם זיהיתי ריח מוכר של תפוחי אדמה נרקבים. בגינה אחרת משגשגים פרחי נוי. גם השטח שגובל בין הסמטה לגינות מנוצל היטב על ידי אדניות אבן קטנות. נשים ממוצא אסייתי מנכשות עשבים ושולפות ירקות טריים. היה מקסים לראות לראשונה כיצד הקונספט של גינון עירוני עובד בפועל.

משם ניסיתי למצוא את דרכי בחזרה אל שביל החירות. אם עוצרים לרגע, נושמים את האוויר, ומנסים לדמיין היכן נמצא המקום המרכזי, הכיוון האבוד מתברר מיד. שם העצים גבוהים יותר, הכבישים הולכים ומתרחבים, וזרם האנשים והמכוניות מתנקז לשם. רצתי לכיוון המשוער והגעתי אל גינה ציבורית גדולה. סנאים חמודים חצו את השביל, ולפני בניינים מלבנים אדומות שנראים ותיקים. על הדרך הופיע שביל לבנים אדומות שמתפתל בין הבניינים. התחלתי לעקוב אחריו. השביל הוביל אותי אל כנסיה שבחצר שלה יש בית קברות עתיק (שהיה סגור), משם בירידה אל בית הערייה, וירידה נוספת אל Quincy market. לצד מבנה השוק העתיק יש מבנה של שוק מודרני: דוכני אוכל מסוגים שונים – מאכלי ים, אוכל הודי, הכל מריח נפלא. גם ריח של קפה טרי עולה באפי. רצתי לאורך שדרת הדוכנים, שרק החלו להפתח, ויצאתי מהצד השני. השביל נעלם לי לרגע אולם מצאתי אותו והמשכתי לרוץ לאורכו, מתפתלת יחד איתו בין הבניים האדומים והישנים. הקפתי בניין שצידו האחד מעוגל וכיום משמש מקום מושבן של מספר מסבאות – יתכן שחלקן המשיכו להתקיים עוד מאז… מאחורי הבניין השביל ממשיך לכיוון הנהר. זה הזמן להסתובב ולחזור.

עצרתי ליד שלט שמספר על תולדות העיר, ומראה תמונה של הרחוב לפני חמישים שנה. מכוניות עתיקות, והמון אנשים ברחובות. ניסיתי לדמיין איך היה לחיות אז… שלטי פרסום גדולים ובתי קולנוע, אדונים במגבעות ונשים מהודרות. הדרך חזרה במגמת עליה, ובסופה ניצב ה- Beacon Hill, בית המחוקקים של בוסטון. ירדתי דרך שתי הגינות Boston common ו- Boston Public Garden, ראיתי את האגם ופגשתי סנאים נוספים. בעיר שבה הסנאים הם מחזה שגרתי אף אחד לא מתרגש מסנאים. מזל שלפעמים מגיעות תיירות מישראל לביקור.

מרוץ 10K שני, ואיזה הבדל ברמת ההתרגשות. ההתארגנות שלי למירוץ היתה מתוך תחושה של "נו, עוד ריצת בוקר של 10 ק"מ". אמא שלי, שבאה לעודד, התרגשה הרבה יותר. בשבוע שלפני המירוץ בדקה איתי כל יום אם אכלתי, שתיתי ונחתי כמו שצריך. כל ההסברים שלי שזהו מרחק שאני רצה שלוש פעמים בשבוע לא הואילו. בבוקר המירוץ פגשתי את אמא ואיתמר מחכים נרגשים ליד קו הזינוק. הצטלמנו והצטרפתי אל נחיל הרצים במקצה השלישי. האוזניות כבר באוזניים ושיר הפתיחה שלי מתנגן. בעד לצלילים אני שומעת חלקי משפטים כמו "בלה בלה בלה שטיח!" או "בלה בלה עשרה ק"מ". יריית פתיחה ואנו מתקדמים בגוש איטי לצלילי המוזיקה אל השטיח, דורכים עליו, ופורצים קדימה.

בשיר הבא גיליתי לצערי שרשימת השירים שהכנתי במיוחד עבור המירוץ לא נטענה לאייפוד. פורטיס וסחרוב שאני כל כך אוהבת בדרך כלל הפעם לא התאימו, דיפדפתי קדימה למצוא מוזיקה שכן מתאימה אבל הכל נשמע משעמם. חם וצפוף, רצה בקבוצה על גשר רוקח ומשקיפה על שוטרים משועממים. בהמשך נקודת מים של נביעות. המגישים מגישים את הבקבוק ללא הפיה, לא הבנתי מדוע. נסנסים לרחוב הירקון ושם מחכה שרה, עם שני הכלבים שושי וניקיטה. אני שמחה לראות אותם ומתכופפת ללטף את ניקיטה, שמגיב בנביחות. נקודת הסיבוב ברחוב חבקוק הגיעה מהר, כבר עברו חמישב ק"מ?

המשך המסלול בפארק הירקון מרגיש אחרת מבחינת האנרגיות. בק"מ השביעי התעיפתי ואפילו שקלתי לעבור להליכה. הורדתי את הקצב אך נשארתי בריצה, זאת תחרות ריצה וזוהי הדרך לעשות זאת. בק"מ התשיעי נזכרתי שאמא ואיתמר מחכים לראות אותי, ואנרגיות מחודשות עלו. הגברתי את הקצב, שאמא שלי תראה כמה מהר הבת שלה רצה, והסתכלתי ימינה ושמאלה אך לא ראיתי אותם.

לקראת סיום, שומעים כבר את המוזיקה ורואה את שער הסיום, הגברתי את הקצב ונתתי את כל מה שיש לי… עברתי את השער בשמחה עם "יש!" גדול. דייב חיכה לי בקו הסיום והניח עלי מדליה. פרשתי הצידה למתיחות של אחרי, מרגישה כאבים חדשים בברך וברגל שלא הכרתי עד כה.

אמא היתה בשטח הסיום, מצחיקה וחמושה במצלמה ובמים קרים. שמחתי לפגוש גם את החברים מקבוצת עמק האושר 3, שהשתתפו במירוץ. שמחתי גם לגלות שלמרות הקושי, סיימתי את המירוץ בפחות משעה: 00:59:59:30.

לפוסט הזה יש שיר מלווה, Nightswimming.

יצאתי לרוץ באחת עשרה בלילה, חזרתי אחרי חצות. דרך גן העצמאות, ירידה לטיילת, אורות אדומים בחוף מציצים. משם צפונה עד למגדל של חברת החשמל. הסתובבתי קצת לפני הכלבים העצובים. היה שומם, מעט אנשים, לפעמים קצת מפחיד, מחשבות שקטות.

קמנו מוקדם בשבת – שש וחצי בבוקר! הנסיך קיבל טיול מפנק ואחריו התארגנתי לריצה. הפעם עליתי את שדרות בן גוריון אל כיכר ורצתי צפונה לאורך הים. הגעתי עד לחוף תל-ברוך וחזור, נדמה לי שזה 12 ק"מ. גוגל מפות עדיין לא מסמן את הטיילת החדשה כך שאני יכולה רק לשער. היתה רוח נעימה והרבה אנשים בטיילת. הים, כרגיל, עושה נעים ללב. בשולי הדרך נזרעו פרחי בר ושמחתי לגלות ביניהם גם חרציות – כך שבשנה הבאה החרציות של רחובות לא תחסרנה לי. בריצות ברחובות בשדות החרציות הייתי סופרת את שיחי החרציות הלבנות – מן מוטציה שקורית לפעמים לפרחים – ושמחתי לראות שיח אחד כזה גם בתל אביב. לבשתי את החולצה החדשה שקיבלתי מהר לעמק וניסיתי לזהות חולצות דומות – לא ראיתי נוספות, אבל אדם אחד ברך אותי לשלום וסימן עם האצבע שגם הוא בעניין. הטיילת החדשה עוברת לאורך שדה דב, ולאורך הגדר קשורים כלבי שמירה יפים כל כך. אני חושבת על גשם שניצל מגורל דומה. אם בא לכם לאמץ כלב כזה ולגאול אותו מהקשר ההדוק עם השרשרת, החום והשעמום, אז הנה קישור לקבוצה בפייסבוק עם פרטים. בריצה הזו שילבתי שני קטעים של ריצה מהירה שפתאום התחשקו לי – וגם שתי הליכות קצרות. בדרך חזרה הרגשתי נפילת סוכר ורעב והצטערתי שלא לקחתי תמר לדרך. כנראה שהמרחק ומשך הפעילות עולים ואני צריכה להתחיל לחשוב על תזונה במהלך הריצה. חזרה הביתה, מקלחת, אוכל, ושוב לים ביחד עם גשם לחוף הכלבים.

כאן יופיע הפוסט שאני דוחה את כתיבתו כבר שבוע. וזאת מפני שהיה כל כך מדהים שקשה לי להביע בצורה מדוייקת במילים את מה שחוויתי. תודה ענקית לליאור ולקבוצת עמק האושר 3.


.

אין מילים, היה פשוט מדהים!
כבר יומיים לא יורד לי החיוך מהפנים
והנסיונות להסביר לחברים בעבודה את מה שאי אפשר להסביר במילים
שרון, תודה ענקית על ששיכנעת אותי להגיע למרוץ. אמרת שזו תהיה חוויה שלא תשכח במהרה, וכל כך צדקת!
שמחתי להכיר את כולכם, אלופים וגיבורים אחד אחת.
עמק האושר, כמה אושר 🙂
אני אזכור מהמירוץ הזה נקודות קטנות שפשוט עשו לי את זה:
עודד שהניח עלי ז'קט בסיום המקטע השני כדי שלא אתקרר,
נגה שבישלה וטרחה והסיעה והיתה שם כל רגע עם חיוך ענק,
שולי עם שיחה מלב אל לב בשעות הקטנות של הלילה,
צמרת שדאגה לאוכל, לשתיה ולאהבה,
מעיין שהציעה לי את החולצה שלה במקום שלי שנרטבה,
לירן עם החיוך הענק שהעליות לא הצליחו להוריד,
וכמובן שרון, עם הלוגיסטיקה המורכבת, החל באימונים להכרת המסלול, דרך סיכומי פגישה, וכלה בכרטיסי המעקב, שמצא את הזמן גם להיות בנקודות הסיום ולחייך ולצלם, הכל בסבלנות רבה ובעדינות
תודה רבה לכולכם
ובקרוב התמונות
🙂
מיטל

התכנון המקורי היה לרוץ עם ליאור, אבל זה לא התאפשר. אורן, שגם רצה לרוץ עם ליאור (כולם רוצים לרוץ עם ליאור!) – מצא את עצמו בשמונה בערב בכיכר רבין, במקום. החלטנו לבדוק את הטיילת החדשה באיזור רידינג, זו שעל פי השמועות ממשיכה עד להרצליה. אז יש אמת בפרסום! רצנו לפארק הירקון ומשם לנמל תל אביב, וצפונה על הטיילת החדשה לאורך הים. כרגיל עם אורן, השיחה מרתקת ובכלל לא הרגשתי את הזמן עובר. מה שכן הרגשתי זה שאני רצה מהר יותר מהקצב הרגיל שלי. אבל זה היה נעים, והרגיש טוב, אז המשכתי – מזיעה, מתנשפת ונהנית מכל רגע. רחש הגלים, אוויר הים, האופק השחור, המוני הרצים שחלקו איתנו את הדרך בהכנות למרוץ תל אביב, שיחה על קידום מקצועי ועל הצורך בתכנון של העתיד. הכל היה נפלא ומלא קסם. הסתובבנו וחזרנו אל כיכר אתרים, ודיברנו על התלהבות כובשת ועל המשותף לאנשים שהצליחו בתחומם – עניין אמיתי בתחום שבו הם עוסקים. רצנו במשך שעה ורבע, בערך עשרה ק"מ מהירים במיוחד.

בריצה הזו בדקתי את הבגדים החדשים שלי, וכולם נמצאו נוחים מאד פרט לחזיה. יופי! אז עכשיו השתכנעתי שההשקעה בביגוד ספורט איכותי אכן חשובה.

חזרתי הביתה מרוצה מאד מריצה באמת מהנה, ושמחתי למצוא במקרר יוגורט ומלח – שני פריטים שסוף סוף הופיעו במטבח החדש שלי. בעקבות המעבר, ועד לניקוי המטבח החדש ואכלוסו במזון, הזנחתי קצת את הארוחות אחרי הריצה ובכלל. בימים האחרונים הייתי עייפה, חסרת אנרגיה, ובעיקר רעבה. גם הרגשתי שהשרירים לא מתחזקים למרות הריצות. וכשחיברתי אחד ועוד אחד, הבנתי שהזנחתי את עקרונות התזונה. אומרים שמייד אחרי ריצה צריך לאכול משהו חלבוני כדי לעזור לשריר להיבנות, ולאחר כשעה לאכול ארוחה מלאה ומסודרת. אני מקווה שפיצה נחשבת לי כארוחה מסודרת 🙂 במהלך הריצה עם אורן דיברנו גם על משהו מתוק במהלך הריצה כדי לקבל מנת אנרגיה, ואני מתכוונת לנסות זאת בהר לעמק.

יום חמישי בערב. שבוע העבודה המקוצר הגיע לסיומו. גשם ואני מתחילים להתרגל לעיר הגדולה. לגשם יש דוגי-סיטר חדש, ומספר הארגזים בסלון הולך ומתמעט. התחשקה לי ריצה קלילה כזו, שסתם שמים נעליים ויוצאים לדרך, בלי תכנון מיוחד. בגלל שלא כתבתי על הריצה מייד בסיומה הספקתי כבר לשכוח מה היה שם. אני זוכרת שפגשתי את עמית, ושרצתי אל פארק הירקון, ומשם לנמל, ואז לאורך הים דרך כיכר אתרים והביתה. אני זוכרת ששכחתי לקחת איתי מוזיקה וכשגיליתי את הטעות החלטתי לרוץ בלי. בסך הכל רצתי 6.5 ק"מ.

ביום שישי למחרת הלכתי עם שירי לקנות בגדי ריצה: גופיה קלילה ויקרה להחריד, מכנסיים ארוכים מדליקים (עם כיס!), גרבי ריצה, פנס מהבהב (חלק מדרישות הר לעמק). קיוויתי למצוא חזיית ספורט נוספת בצבע לבן – שתתאים לגופיה – אך לצערי לא מצאתי עוד אחת כמו זו שיש לי מברוקס, והסתפקתי בחזיה פשוטה של אינטימה.

בבוקרו של ערב יום העצמאות עברתי שוב על תיק המירוץ, וגיליתי להפתעתי שרץ מספר 6 (זאת אני) צריך לרוץ 22.9 ק"מ. כלומר, ארבעה ק"מ יותר מה- 18.8 שהתכוננתי אליהם, נפשית וגופנית. עיון מעמיק גילה שלקטע מספר 22, הקטע האחרון שלי, נוספו ארבעה ק"מ. כעת אורכו 10.7 ק"מ. מה???? נבהלתי. האימונים שלי התמקדו בשבעה ק"מ, אחד עשר ק"מ לא היו בתכנית שלי. בטח לא בקטע האחרון. בטח לא אחרי שלקטע האמצעי, זה המוגדר כ"קשה" בגלל העליה הקשה שבסופו, נוספה עליה גם בתחילתו.

לקראת סיום יום העבודה הרגשתי רע. הבטן מתהפכת, כנראה משהו שאכלתי. את ערב יום העצמאות ביליתי בשרותים, מקיאה ומדמיינת עליות אינסופיות וקילומטרים שלא נגמרים. ההתרגשות מהמירוץ קפצה עלי ברגע הכי לא מתאים וביטלה כל סיבה למסיבה. הלכתי לישון מוקדם, מחבקת את גשם ושנינו רועדים – גשם מפחד מהזיקוקים ואני מפחדת לאכזב את הקבוצה ואת עצמי.

יום העצמאות עבר בפריקה עצלה של ארגזים ובבילוי ממושך בגינת הכלבים. מוזיקה שמחה מתגלגלת ברחוב, שירים מקפיצים, ותל אביב מרגישה כמו מסיבה שאינה נגמרת. טלפון מחברים שנמצאים במסיבת רחוב בבזל – אני לא מתפתה, וחוזרת הביתה כדי לממש את התכנית שמקננת בי מהבוקר. אחד עשר ק"מ. זה מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמי.

בחרתי לרוץ עם מכנסיים קצרות שקיבלתי משרה, שהתגלו כפריט הלבוש המחמם ביותר בעולם. חזרתי על המסלול הקודם, והפעם הארכתי עד לגשר ראש ציפור. בפארק הירקון המנגלים יוצרים ענן עשן סמיך והררי זבל מכסים את המדשאות. חוגגים בחולצות כחול לבן מטעם חברה להשכרת רכב יושבים בנחת על מחצלות, וגם אחד הכלבים הולבש בחולצה כזו. אצלי כאב הבטן לא מרפה אבל אני לא מוותרת. אחרי שישה ק"מ הפסקת שתיה בברזיה, חמש לגימות, וכמו בכל פעם שוב אני מופתעת איך הפסקונת כל כך קצרה מחדשת אנרגיות בכזו יעילות. לשמחתי יצאתי מאיזור האש והעשן ונכנסתי אל איזור הנמל. גם שם יש המון אנשים אבל אני לא מסתכלת עליהם, מסתכלת רק על הים. ניחוח העשן באוויר והלחות מזכירים לי את תאילנד ואני מדמיינת ריצת ערב על חוף קסום. כיכר אתרים מגיעה מהר ואני שמה לב שאני עולה את המדרגות כל כך לאט, כאילו בריצה אבל בעצם בהליכה. כנראה שהתעייפתי. ברחוב בן יהודה יש מסיבת רחוב בפאב פינתי ואני מורידה את האוזניות ורוקדת עם המוזיקה שברחוב. עיר המסיבות מספקת עוד שתים כאלו בשדרות בן גוריון. לקראת סוף הריצה האנרגיות חוזרות, ואני מקיפה את כיכר רבין רק כדי להתקל במסיבה נוספת, הפעם מסיבת גג. חוצה את הכביש מול הבראסרי וממהרת למחשב למדוד את הקילומטראז'. 10.7, בדיוק כאורכו של הקטע השלישי. יש.

שש בבוקר, הנסיך ואני משכימים לשבוע חדש בעיר הגדולה. מקלחת, התארגנות, ויצאנו אל העיר. גשם מושך לכיכר רבין, הוא רוצה לראות את היונים, אבל מפרגן לי עצירה לקפה לדרך. להקת היונים אכן שם וגשם מבריח אותן בשמחה. משם אנו ממשיכים לפארק הכלבים לפגוש את החברים החדשים. לפחות אחת אנו מכירים כבר מהטיול של שבת. גשם חוזר הביתה עייף ומרוצה, ואני מתארגנת לריצה.

רצתי על אבן גבירול עד לפארק. בדרך חלפתי על פני מסעדות ומעדניות עם ריחות מגרים של אוכל טרי על הבוקר. מהגשר שעל הירקון ראיתי שלושה ברווזונים שוחים בטור. ירדתי לפארק הירקון מצידו השני ורצתי עד לנמיר, משתדלת לרוץ על הדשא במקום על אספלט – כי הרי אני מתכוננת למרוץ שטח?! בשמונה בבוקר השמש כבר קופחת, ואני שמחה ששמתי קרם הגנה, משקפי שמש וכובע. הסתובבתי בנמיר ורצתי, שוב על השבילים והדשא, עד לנמל תל אביב.

ים. כל כך הרבה ים, על הבוקר, עם סלעים מכוסי אצות וכל הכחול הירוק הזה. איזה יופי לפתוח כך את הבוקר. אני מקשיבה לסוז, שעוברת משיעור שני לשיעור שלישי. היפ הופ שמח ומקפיץ, ומכל עבר יש עוד רצים או רוכבי אופניים. האם כולם עושים ספורט בעיר הזו? בכיכר אתרים מדלגת את המדרגות, ומשם כבר ירידה עד לשדרות בן גוריון. וככה פתאום מתחשק לי לרוץ, אבל אני כבר רצה, אז אני מגבירה מהירות, ממש ממש מהר אבל ממש, ואני עפה ברחובות של תל אביב והזקנים של הבוקר מביטים בי משתאים. מתנשפת בשמחה מתחת לכיכר העירייה וממשיכה בהליכה הביתה, לפגוש את החיה שלי. 8 ק"מ.

פגישה עם קבוצת עמק האושר 3, יום שישי, 10:30, רמת דוד. גשם נמסר לשרה למשמורת למשך מספר שעות, ואני הפלגתי צפונה לפגוש את קבוצתי החדשה. בדרך שיחה עם אחותי האהובה, כל אחת מחזקת את השניה. איזה כיף לי שיש לי אחות. הגעתי שעה לפני הזמן, המשכתי קצת במורד הכביש ושמחתי למצוא בית קפה, עם ארוחת בוקר ועיתון.

הפגישה במשרדי מפעל הברזל של הקיבוץ. הצגנו את עצמנו, ואני זכיתי לתואר "ההיא שהגיעה אלינו מהאינטרנט". שרון עבר איתנו על כללי התחרות וחילק לנו משימות. בחלקי נפל העונג של להכין שלטים למכוניות הליווי, ובא לי לקחת את זה קדימה וליצור לוגו מעניין… ואולי גם חולצות בהמשך? צחקנו על פנטזיית הפודיום – למרות שבסתר ליבי אני מקווה להגיע לשם – וגם נראה לי שיש לקבוצה שלנו סיכוי טוב. חברי הקבוצה התלהבו מכך שליאור יצטרף אלינו כמלווה, והפצירו בי לפרגן לו איזה עלייה מפנקת, כדי שלא ישתעמם איתי במסלולים הקלים.