המטרה: טריאתלון אילת 2010

המים עדיין קרים ומלוחים. הקרים זה לא בעיה, המלוחים – כן. בגד הים משפשף ושורף. לזכור להביא וזלין לתחרות. אין סיכוי שאמשיך לאופניים וריצה ככה – עדיף להתאמן על החלפת בגדים בשטח ציבורי

אחרי מספר נסיונות הצלחתי לשחזר את ההצלחה מהפעם שעברה / בריכה שלמה בחתירה / אך בקיסריה אשחה חזה / ככה זה, ככה זה.

הגיע הזמן לשמן את השרשרת שבילתה כבר לא מעט ק”מ בחברתי. קראתי את כל ההוראות על חומר הסיכה האדום. ההוראות גוערות במשתמשים: “Wipe off all the access lube. All of it!”. ובהמשך – “You can’t wipe the chain too much, so really wipe it down good”. אוקיי, הבנתי. לנגב את החומר. הידד.

האופניים הושענו אחר כבוד בחדר השינה על הארון כדי שלא ילכלכו את הקירות שנצבעו לא מזמן. החלטה שהתגלתה נבונה בזמן סיבוב השרשרת שהעיפה טיפות שחורות לכל עבר. אה… אופס. הצלחתי להתעלם באלגנטיות מחומר הסיכה הורדרד שטפטף על הרצפה. סמרטוט רצפה ואפילו סקוטשברייט לא הצליחו לסלק את הכתם שנוצר. זה חומר טוב!!

את האימון הערב סיימתי בתרגיל אקרובטי של ירידה מהאופניים תוך הנפת רגל ימנית באוויר מעבר למושב. האופניים נפלו ארצה בקול חבטה ואני עליהם. לאופניים שלום. סובבתי את הכידון ימינה ושמאלה לבדוק שאין הפתעות וקול “טסססס” דקיק נשמע. בחינה מדוקדקת הראתה שקוץ נעוץ בגלגל הקדמי. הוצאתי אותו בשמחה כדי להראות לחלי. Wrong again. עדיף להשאיר את הקוץ נעוץ בצמיג, ככה האוויר יברח לאט יותר, ואולי – אם יהיה לי מזל – אצליח להגיע עד הרכב… ככה פגשתי את הפנצ’ר הראשון שלי. מקווה שלא לפגוש אתכם יותר מדי, ואם כבר – אז רק באימונים… במהלך תחרויות תשארו בבית שלכם בבקשה.

דוד צחי הציע, ואני קיבלתי בשמחה. בריכת גורדון הנה אני באה! השכמה בשש וחצי, טיול לגשם, התארגנות קלה, נסיעה בתל אביב הפקוקה, חניון אתרים, צמיד סגול, הנה הגעתי. המון מסלולים, חלק של ארבעים מטר וחלק של חמישים. השלט מעל למסלול המהיר מתיר את השימוש בסנפירים, ומסדר לי תהיה קודמת. כניסה חלקה למים הקרים. קרים?? הפתעה נעימה… הפתעה נוספת היא המליחות של המים. אמנם ידעתי וציפיתי, אך בכל אופן הרגשתי כאילו מישהו שם החליט לצ’פר את השוחים במיוחד והוסיף עוד איזה טון מלח לבריכה.

בריכות ראשונות לחימום בסגנון חזה. המטרה שלי היום היא להתרכז אך ורק בנשימה. ברגע שאצליח לנשום בצורה חלקה כל היתר כבר יסתדר, ואוכל להתרכז בתיקונים (הרבים) שיש לעשות. העלתי בזכרוני את כל הפעולות: רגלים צמודות, עולות ויורדות, עקבים יוצאים מהמים, תנועה גלית. כף יד בהמשך לזרוע. הידיים נעות כמשוט. תנועת גריפה מתחת לבטן. מרפק יוצא מהמים ומסמן תנועת שריטה. נשיפה ונשימה דרך הפה. ראש מסתובב צמוד לזרוע, נשיפה של כל האוויר החוצה, נשימה והחזרת הראש. זהו, נראה לי שהבנתי. עכשיו רק לתרגל.

ברגע שהצלחתי להוציא באמת את כל האוויר החוצה בתוך המים, הוצאת הראש לנשימה הפכה לקצרה יותר וכך המשכתי את שיווי המשקל בציפה. התחלתי במספר תנועות חתירה ועברתי לחזה ברגע שהסדר התבלבל. אולם ככל שנקפו הבריכות משך החתירה התארך, עד שהצלחתי לעשות בריכות שלמות בחתירה. כזכור, ארבעים מטר. ברצף. יצאתי מרוצה מהמים והמשכתי לעבודה. איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר

אימון הריצה היום כיפי במיוחד. רצים 400 מטר בקצב תחרות, ואז עוד 400 מטר בקצב צב, המכונה “מנוחה אקטיבית”. ככה 6 פעמים (4800 מטר). הדופק בסיום מקטע בקצב תחרות: 165 (80%), ובסיום מקטע מנוחה: 150 (70%). הברכיים קצת מציקות אבל המצברוח בשמים – תודות למוזיקה שהפעם הבאתי איתי. שני שירים: אריק לביא שר לי שיר בסיום הריצה, ו- PIL בבית מוסרים שזהו לא שיר על אהבה.

בארבע וחצי בבוקר חשוך בחוץ. חשוך וחם. מה נסגר עם הקיץ הזה שלא רוצה לעזוב אותנו? גשם לא מצליח להבין למה קמים כל כך מוקדם ומה פשר ההתרגשות שאופפת את הבית. צריך להתקלח, להתלבש, לאכול, לנפח אוויר בצמיגים, לזכור לקחת את כל הפריטים ופרטי – הפריטים. מזל שחלי שלחה לנו רשימת ציוד, ככה זכרתי להביא קסדה. גשם שמח לצאת לטיול מוקדם, בשבילו זוהי הזדמנות מצויינת להפחיד את החתולים המנמנמים מתחת למכוניות.

שש בבוקר, רן אוסף אותי טרמפ ואנחנו נוסעים צפונה לקיסריה. בדרך השמש עולה ואני נזכרת שכבר מזמן לא ראיתי זריחה. הזריחה מעל איקאה הבוקר צהובה, אדומה וזוהרת במיוחד. עוד רגע יהיה פה חם ממש. מריחה ראשונה של קרם הגנה להיום.

שחיה
נקודת הזינוק לשחיה נמצאת ברצועת חוף קטנה בלשון מים שנכנסת בין העתיקות. למעשה, הזינוק לא יהיה מהחוף, אלא 200-300 מטר פנימה. זאת מפני שהחלק הקרוב ליבשה זרוע סלעים, או שהיו שם קודם או שהתפוררו מהחומות במרוצת השנים. חלי מסבירה לנו שצריך להכנס למים ולהאחז בחבל פנוי עד לזינוק, כדי לשמור כוחות. אנחנו שוחים מסביב ללשון הים ויוצאים במעגן קטן בין הסלעים. ככה פעמיים. אני מנסה לשחות חתירה אבל עוברת מהר לחזה. באימוני הבריכה האחרונים שמתי לב שאני מתקדמת באותה מהירות בחתירה או בחזה, רק שבחתירה אני מתעייפת לאללה. התנועות כבר מסתדרות לי פחות או יותר אבל הנשימה שטוחה ומהירה, ואני מרגישה במאבק על האוויר. אם כך, הטריאתלון הראשון שלי יהיה ברובו בשחיית חזה. מקווה ללמוד לנשום נכון יותר עד אילת.

רכיבה
עשיתי איזה טריק עם המגבת והצלחתי להחליף את בגד הים לבגדי ריצה. אנחנו יוצאים ברכיבה מנהלתית שהפכה מיד לרכיבה בטור. הצמיגים המנופחים היטב (תודה ליאור!) עושים את העבודה. לשמחתי אני מצליחה לעמוד בקצב, אך חייבת להודות שהיה לי קשה. את איזור התעשיה הראשון אנחנו מקיפים פעם ראשונה כדי להכיר את המסלול, ופעם שניה “עכשיו ברצינות”. אותו כנ”ל באיזור התעשיה השני. בדרך חזרה יש עליה קטנה ואני יודעת ומחכה לירידה שתגיע. קצת לפני הסוף יש עוד עליה, קשה הרבה יותר. נשימה ונשיפה וחירוק שניים עזרו לי לעבור את העליה הזו. בכל פעם אני מזכירה לעצמי שברולר בליידס זה הרבה יותר קשה, וכל מה שאפשר ברולרס אפשר גם באופניים. למדתי שאת העליות עושים על פלטה קטנה, ואת הירידות על פלטה גדולה. רוב הזמן היה לי איזה שיר גלגלצ”י בראש אבל שכחתי מהו, ולכן הנה שיר אחר שדרלי פרסמה בפייסבוק השבת ושמעתי אותו איזה 7000 פעם: Alors on danse.

ריצה
אחרי השחיה והרכיבה, שעדיין מאתגרות אותי, הריצה נראית פשוטה קלילה ונטולת עכבות. המסלול עובר לשמחתי בין העתיקות. רצנו עד לקיבוץ שדות ים ובחזרה, 2.5 ק”מ, ובשמחה הייתי רצה את המרחק הזה שוב עוד פעם. זהו? כבר נגמר?? נתראה בשבת הבאה… ועכשיו, עוגיות.

היום יום הולדת… ריצה קצרה בין העבודה לבין החגיגות, עשרים דקות במורד אבן גבירול וחזרה. היה קשה לשים בגדי ריצה בשביל אימון קצרצר כל כך אבל אני שמחה שיצאתי כדי לשמור על הרצף. שיר נפלא של בריטני לוקח אותי בשמחה הביתה למקלחת נוספת ולפורטר ובניו.

אימון אופניים, רכיבה ראשונה על האופניים החדשים. הערב נרכב לגבעת המופעים ונקיף אותה עשרה פעמים, ממש כמו יריחו בשעתה. זינוק מדי חצי דקה, ומדידה של זמני ההקפות. בכל סיבוב חלי מעודדת אותי “כל הכבוד מיטל”. אם מכפילים את זה ב- 10 סיבובים ובעשרה חברי קבוצה, זה יוצא 100 עידודים בשעה – הרבה פירגון לערב אחד!

האופניים החדשים נוחים ואני מתרגלת אליהם בקלות. הסיבובים הראשונים נמשכים ומתארכים, ודווקא הסיבובים האחרונים – שציפיתי שיהיו קשים לי יותר – נגמרו מהר מהצפוי.
אני עוברת ליד הדס, ולפנינו שתי בחורות הולכות בפיזור דעת, אחת על שביל הולכי הרגל והשניה על שביל האופניים. הדס צועקת להן לזוז ימינה, באסרטיביות, אפילו אני זזתי קצת. בסיבוב הבא גם אני מגלה את החיה שבי ושואגת לקבוצת דתיות “ימינה, ימינה”!! אחת מהן הלכה באלכסון לתוך המסלול שלי, והתנגשות נמנעה בעקבות הצעקה. זה עובד!

“הקפה אחרונה, לי יש קשיי נשימה“… אני רוכבת ושרה לעצמי שיר שקשור להקפות אך לא באופניים. סיימתי את ההקפה האחרונה בעידוד עצמי “כל הכבוד!!!” וחברי הקבוצה שכבר היו בנקודת הסיום ענו לי “כל הכבוד!!”. זמן התוצאה שלי הוא 34 דקות ועשרים וחמש שניות. כרגע זה לא חשוב לי, ומה שמשמח אותי זה שהשלמתי 15 ק”מ ברצף. יחד עם החימום, השחרור, והרכיבה לגבעה וחזרה זה יותר מ- 20 ק”מ באימון. יופי.

חתך בצוואר – במהלך נסיעה על הום-מייד-קארטינג, מזכרת מיום כיף של החברה.
ציפורן שבורה באצבע הקטנה של רגל ימין – כדי ללמדנו שאין ללכת יחפים במסיבות חוף! בעיקר ליד נשים יפות בנעלי עקב. זה כואב.
שתי אלו מצטרפות לשריטה בקרנית חביבתנו, כתוצאה מהתקרבות-יתר אל גדר חיה.
זהו, כעת דבר לא יעצור אותי.

אתחיל בסוף: הברכיים לא כואבות. ושוב: לא כואב. נעים. נוח. נחמד. זה לא קשור למד הדופק, אך בהחלט שינוי מרענן. מנוחה כפויה מהריצה, עקב נסיעת עבודה לחו”ל ובהמשך פציעה הזויה, בשילוב עם נעליים חדשות, כנראה עשו את ההבדל. חוץ מזה קראתי קצת על דלקת ברצועת הברך (ITB) ואמרו שם שיש למתוח את הרגליים לעיתים תכופות. בדרך כלל אני יושבת עם רגליים מקופלות בזויות שונות, אולי כאן מקור ההבדל.

קיבלתי שעון ריצה בהשאלה מרן. השעון מראה את השעה, וכולל גם מד דופק. אפשר לכוון בו גיל-משקל-גובה-ומספר טלפון, והוא יודע לחשב מהו טווח הדפקים הרצוי לאימון. אצלי זה 120-157. כל סטיה מהתחום גורמת לשעון לצפצף בהיסטריה, מה שגרם לי להחביא אותו מאחורי הגב במהלך התדרוך. רצועת החזה קצת גדולה עלי, מזל שאפשר לשים אותה מתחת לגופיית הריצה. חוץ מזה השעון חמוד מאד ומרוב התלבות התחלתי ללכת איתו גם לעבודה.

חישוב דופק מטרה על פי נוסחת קרבונן. עבור קוראי העברית המבולבלים, נוסחת קרבונן באנגלית הינה Karvonen Method או Karvonen Formula. וכדי לצאת ממש מלכה, הנה מחשבון לחישוב דופק מטרה על פי נוסחת קרבונן. בדקתי מספר מחשבונים והתוצאות מעט שונות (?). למחשבון הזה יש את התצוגה הכי נוחה.

אימון ריצה של יום ראשון בערב יחד עם הקבוצה. חלי מסבירה בתמצות: 800 מ’ ב- 80, דקה מנוחה. 400 מ’ ב- 85, דקה מנוחה. 400 מ’ ב- 90, שתי דקות מנוחה. ואז: 400 ב- 90, 400 ב- 85, ו- 800 ב- 80. אני עם פרצוף של סימן שאלה – מה 90? (90 דקות? 90 מלפפונים?). מישהי ליידי מסבירה לי ש- “ב- 90 מתים”. אה, כנראה הכוונה לדופק 90. רגע… זה נשמע לי נמוך מדי… ולא כל כך מתאים לריצה. אולי 190? תשעים אחוז, מסבירה חלי, ואני נרגעת לרגע, בטרם נוחתת עלי ההבנה שאין לי מושג מהו ה- 100% ולא כל שכן מהו 90% ממנו. מיד התברר לי ש- 190 הוא ה- 100%, ומכאן ניתן להעריך את יתר האחוזים. קדימה לדרך!

מקטע ראשון, נותנת את כל מה שיש לי. 400 מטר חולפים ביעף, ודקת מנוחה נראית כל כך ארוכה. שלושים שניות מרגישות כמו ה-מ-ו-ן זמן. מקטע שני מסתיים לו, שמתי לב שרצתי אותו בשתי דקות. נחמד. דקת המנוחה כבר לא כל כך ארוכה. 800 מטר הבאים לא נגמרים, השעון מצפצף בטירוף, אני רואה מספרים כמו 184 ומבינה ש- 80% זה לא. מנסה להתאים את הקצב לשעון. שתי דקות מנוחה, ויוצאים לדרך. מקטע ראשון ב- 90%. אני מעיפה מבט אל השעון לראות מה קורה עם הדופק, ומרגישה בחילה. מאיטה קצת אך לא עוצרת. מקטע שני אמור להיות ב- 85% אך השעון מראה על דופק 185… מה קורה פה? שמתי לב שגמעתי 400 מטר ב- 2 דקות. החישובים רצים בראש: זה 200 מטר בדקה. שזה 100 מטר בשלושים שניות. שזה… 3.3 מטר לשניה??? מהירות שהיתה נראית לי דמיונית ממש בהר לעמק. 800 מטר האחרונים עוברים ברגיעה יחסית. התכנית ה”רשמית” הסתיימה – כעת אפשר לרוץ בכיף… רצנו עוד 800 מטר לכל כיוון, השתדלתי לרוץ בקצב צב ובדופק נמוך אך בפועל הריצה היתה מהירה יותר משהתכוונתי. כמו לנהוג בפעם הראשונה על כביש מהיר בשיעור נהיגה, ואז לרדת לכביש עירוני. הגוף מרגיש את הבדלי המהירויות אך המח עדיין לא יודע לעשות את ההתאמות הנדרשות.

לגזור ולשמור:

80 אחוז ==> דופק 164
85 אחוז ==> דופק 171
90 אחוז ==> דופק 177
95 אחוז ==> דופק 184
100 אחוז ==> דופק 190

http://www.specialized.com/ca/en/bc/SBCBkModel.jsp?sid=08Allez
בחצי השעה שעברה מאז שרכשתי את האופניים עצרו אותי שלושה (!) אנשים שונים ואמרו לי שאלו אופניים מדהימים. מה שבטוח, הוקסמתי מהמוכר. בסבלנות רבה הוא עזר לי להתאים את האופניים למידותי, החליף לי כידון, הסביר על הצמיגים ומערכת ההילוכים, והיה כל כולו מקסים ולבבי.