המטרה: טריאתלון אילת 2010

היום יום הולדת… ריצה קצרה בין העבודה לבין החגיגות, עשרים דקות במורד אבן גבירול וחזרה. היה קשה לשים בגדי ריצה בשביל אימון קצרצר כל כך אבל אני שמחה שיצאתי כדי לשמור על הרצף. שיר נפלא של בריטני לוקח אותי בשמחה הביתה למקלחת נוספת ולפורטר ובניו.

אימון אופניים, רכיבה ראשונה על האופניים החדשים. הערב נרכב לגבעת המופעים ונקיף אותה עשרה פעמים, ממש כמו יריחו בשעתה. זינוק מדי חצי דקה, ומדידה של זמני ההקפות. בכל סיבוב חלי מעודדת אותי "כל הכבוד מיטל". אם מכפילים את זה ב- 10 סיבובים ובעשרה חברי קבוצה, זה יוצא 100 עידודים בשעה – הרבה פירגון לערב אחד!

האופניים החדשים נוחים ואני מתרגלת אליהם בקלות. הסיבובים הראשונים נמשכים ומתארכים, ודווקא הסיבובים האחרונים – שציפיתי שיהיו קשים לי יותר – נגמרו מהר מהצפוי.
אני עוברת ליד הדס, ולפנינו שתי בחורות הולכות בפיזור דעת, אחת על שביל הולכי הרגל והשניה על שביל האופניים. הדס צועקת להן לזוז ימינה, באסרטיביות, אפילו אני זזתי קצת. בסיבוב הבא גם אני מגלה את החיה שבי ושואגת לקבוצת דתיות "ימינה, ימינה"!! אחת מהן הלכה באלכסון לתוך המסלול שלי, והתנגשות נמנעה בעקבות הצעקה. זה עובד!

"הקפה אחרונה, לי יש קשיי נשימה"… אני רוכבת ושרה לעצמי שיר שקשור להקפות אך לא באופניים. סיימתי את ההקפה האחרונה בעידוד עצמי "כל הכבוד!!!" וחברי הקבוצה שכבר היו בנקודת הסיום ענו לי "כל הכבוד!!". זמן התוצאה שלי הוא 34 דקות ועשרים וחמש שניות. כרגע זה לא חשוב לי, ומה שמשמח אותי זה שהשלמתי 15 ק"מ ברצף. יחד עם החימום, השחרור, והרכיבה לגבעה וחזרה זה יותר מ- 20 ק"מ באימון. יופי.

חתך בצוואר – במהלך נסיעה על הום-מייד-קארטינג, מזכרת מיום כיף של החברה.
ציפורן שבורה באצבע הקטנה של רגל ימין – כדי ללמד שאין ללכת יחפים במסיבות חוף! בעיקר ליד נשים יפות בנעלי עקב. זה כואב.
שתי אלו מצטרפות לשריטה בקרנית החביבה, כתוצאה מהתקרבות-יתר אל גדר חיה.
זהו, כעת דבר לא יעצור אותי.

אתחיל בסוף: הברכיים לא כואבות. ושוב: לא כואב. נעים. נוח. נחמד. זה לא קשור למד הדופק, אך בהחלט שינוי מרענן. מנוחה כפויה מהריצה, עקב נסיעת עבודה לחו"ל ובהמשך פציעה הזויה, בשילוב עם נעליים חדשות, כנראה עשו את ההבדל. חוץ מזה קראתי קצת על דלקת ברצועת הברך (ITB) ואמרו שם שיש למתוח את הרגליים לעיתים תכופות. בדרך כלל אני יושבת עם רגליים מקופלות בזויות שונות, אולי כאן מקור ההבדל.

קיבלתי שעון ריצה בהשאלה מרן. השעון מראה את השעה, וכולל גם מד דופק. אפשר לכוון בו גיל-משקל-גובה-ומספר טלפון, והוא יודע לחשב מהו טווח הדפקים הרצוי לאימון. אצלי זה 120-157. כל סטיה מהתחום גורמת לשעון לצפצף בהיסטריה, מה שגרם לי להחביא אותו מאחורי הגב במהלך התדרוך. רצועת החזה קצת גדולה עלי, מזל שאפשר לשים אותה מתחת לגופיית הריצה. חוץ מזה השעון חמוד מאד ומרוב התלבות התחלתי ללכת איתו גם לעבודה.

חישוב דופק מטרה על פי נוסחת קרבונן. עבור קוראי העברית המבולבלים, נוסחת קרבונן באנגלית הינה Karvonen Method או Karvonen Formula. וכדי לצאת ממש מלכה, הנה מחשבון לחישוב דופק מטרה על פי נוסחת קרבונן. בדקתי מספר מחשבונים והתוצאות מעט שונות (?). למחשבון הזה יש את התצוגה הכי נוחה.

אימון ריצה של יום ראשון בערב יחד עם הקבוצה. חלי מסבירה בתמצות: 800 מ' ב- 80, דקה מנוחה. 400 מ' ב- 85, דקה מנוחה. 400 מ' ב- 90, שתי דקות מנוחה. ואז: 400 ב- 90, 400 ב- 85, ו- 800 ב- 80. אני עם פרצוף של סימן שאלה – מה 90? (90 דקות? 90 מלפפונים?). מישהי ליידי מסבירה לי ש- "ב- 90 מתים". אה, כנראה הכוונה לדופק 90. רגע… זה נשמע לי נמוך מדי… ולא כל כך מתאים לריצה. אולי 190? תשעים אחוז, מסבירה חלי, ואני נרגעת לרגע, בטרם נוחתת עלי ההבנה שאין לי מושג מהו ה- 100% ולא כל שכן מהו 90% ממנו. מיד התברר לי ש- 190 הוא ה- 100%, ומכאן ניתן להעריך את יתר האחוזים. קדימה לדרך!

מקטע ראשון, נותנת את כל מה שיש לי. 400 מטר חולפים ביעף, ודקת מנוחה נראית כל כך ארוכה. שלושים שניות מרגישות כמו ה-מ-ו-ן זמן. מקטע שני מסתיים לו, שמתי לב שרצתי אותו בשתי דקות. נחמד. דקת המנוחה כבר לא כל כך ארוכה. 800 מטר הבאים לא נגמרים, השעון מצפצף בטירוף, אני רואה מספרים כמו 184 ומבינה ש- 80% זה לא. מנסה להתאים את הקצב לשעון. שתי דקות מנוחה, ויוצאים לדרך. מקטע ראשון ב- 90%. אני מעיפה מבט אל השעון לראות מה קורה עם הדופק, ומרגישה בחילה. מאיטה קצת אך לא עוצרת. מקטע שני אמור להיות ב- 85% אך השעון מראה על דופק 185… מה קורה פה? שמתי לב שגמעתי 400 מטר ב- 2 דקות. החישובים רצים בראש: זה 200 מטר בדקה. שזה 100 מטר בשלושים שניות. שזה… 3.3 מטר לשניה??? מהירות שהיתה נראית לי דמיונית ממש בהר לעמק. 800 מטר האחרונים עוברים ברגיעה יחסית. התכנית ה"רשמית" הסתיימה – כעת אפשר לרוץ בכיף… רצנו עוד 800 מטר לכל כיוון, השתדלתי לרוץ בקצב צב ובדופק נמוך אך בפועל הריצה היתה מהירה יותר משהתכוונתי. כמו לנהוג בפעם הראשונה על כביש מהיר בשיעור נהיגה, ואז לרדת לכביש עירוני. הגוף מרגיש את הבדלי המהירויות אך המח עדיין לא יודע לעשות את ההתאמות הנדרשות.

לגזור ולשמור:

80 אחוז ==> דופק 164
85 אחוז ==> דופק 171
90 אחוז ==> דופק 177
95 אחוז ==> דופק 184
100 אחוז ==> דופק 190

http://www.specialized.com/ca/en/bc/SBCBkModel.jsp?sid=08Allez
בחצי השעה שעברה מאז שרכשתי את האופניים עצרו אותי שלושה (!) אנשים שונים ואמרו לי שאלו אופניים מדהימים. מה שבטוח, הוקסמתי מהמוכר. בסבלנות רבה הוא עזר לי להתאים את האופניים למידותי, החליף לי כידון, הסביר על הצמיגים ומערכת ההילוכים, והיה כל כולו מקסים ולבבי.

לאט לאט אני מתחילה לקלוט איך שוחים חתירה. הרבה יותר לאט משקיוויתי. יש תקווה! היום הצלחתי לראשונה לעשות את התנועות הנכונות עם הידיים ועם הרגליים, בו זמנית. התחלתי עם סנפירים ותנועות חתירה עם הידיים, משתדלת לבצע תרגיל שריטה, לסובב את הראש החוצה דרך הכתף, להחזיר אותו דרך הכתף, להעביר את היד מתחת לגוף אך לא לעבור את החצי, להכניס את כפות הידיים בהמשך לזרוע, ולהעלות את המרפק מעל למים – כל זה תוך כדי שמירה על נשימה. אחרי מספר בריכות כאלו שמתי את הסנפירים בצד, וכמו קסם גם הרגליים עשו את תנועות המספרים המתאימות 🙂

בדרך חזרה הביתה מתי מציע שאצטרף אליו לבריכת האוניברסיטה. אני כבר בבגד ים, כך שההחלטה היתה קלה. הבריכה באוניברסיטה באורך חמישים מטר, ואני רגילה ל- 25. מרגישה שאני שוחה ושוחה והבריכה לא נגמרת… מתי הציע מספר תיקונים, כמו תנועות ארוכות יותר וזווית החיתוך של המים. שחיתי עוד מספר בריכות בחתירה ובחזה לסירוגין עד שהתעייפתי.

אם עד כה חשבתי שהגורם המגביל שלי תהיה הריצה, היום נראה לי שזוהי השחיה. אבל כל מה שצריך זה תרגול – נכון? כך בדיוק היה גם עם הריצה. ובדיוק ברגע הנכון התקשר הדוד שלי עם הצעה משמחת לכניסה חופשית לבריכת גורדון.

"וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך". (האלכימאי)

יום שישי היה רב פעלים: טיול בוקר לגשם; שמתי אוטו במוסך; קניתי אופניים חדשים (יד שניה); שתיתי קפה עם מיכל; הוצאתי את האוטו מהמוסך; טיול צהרים לגשם; בירה בשישקו עם מיכל ושירי; סרט עם מיכל; שבע בערב. נכנסתי הביתה, בגדי הריצה כבר מוכנים על המיטה שאלבש אותם ואצא. לא יודעת מה קרה לכל החברים שלי, אבל כולם החליטו שזהו בדיוק הרגע המתאים להתקשר אלי. ואני כבר מתה לצאת… כך עברה לה כמעט שעה, והופ יצאתי לדרך. שוב אל כיכר אתרים ואל הים, אך הפעם הגאות בשיא וקשה לרוץ על קו המים שהפך להיות קו החול. הסתובבתי ורצתי בכיוון השני, עד לחוף מציצים. משם בעליה אל נורדאו, ירידה אל אבן גבירול והביתה. היה חם. היה כל כך חם. הרגשתי איך הגוף רותח וזה נעים נעים נעים. עוד טיול לגשם ומתיחות בגינת הכלבים. ואלרי לסיום ושבת שלום יכולה להתחיל מ-ע-כ-ש-י-ו.

ביום ראשון היה כל כך חם שלא יצאתי לאימון הריצה עם הקבוצה. בשני דמיינתי שהתקרר קצת, ויצאתי לרוץ. בתכנון: ארבעה-חמישה ק"מ קלילים. דמיון לחוד ומציאות לחוד. היה חם ומגניב. מהבית אל כיכר אתרים, ימינה על חוף הים. חול הים מקשה על הריצה, ואני משתדלת לרוץ על קו המים. אין בריזה, האוויר פשוט עומד. אבל גם זה מרגיש נעים. הריצה בשיפוע קל כך שהברך התקינה רצה את הירידה. את הדרך חזור עשיתי על הטיילת, בין המון אנשים שיצאו לפוש בחום התל אביבי. בבן גוריון יש דוכן מיצים טבעיים – שייק בננה תמר ופקאן עושה קסמים 🙂

לילה בבית מלון, תחושה של ניצחון בדידות וריקנות. אז מה נשאר? לרוץ. במורד השמינית אל כיכר קולומבוס ומשם לפארק. המון רצים ורוכבים על אופניים ורולר בליידס. הרעש של העיר הגדולה נבלע על ידי העצים, ואני שוב מרגישה בבית. מסביב מציצים הבניינים כמו טירות מוזרות, ואני ביער של ימי הביניים יחד עם יתר האבירים. מצאתי שביל נחמד שהוביל אל אגם גדול והתחלתי להקיף את האגם. מסתבר שהאגם הרבה יותר גדול משחשבתי… ליד מצפור ג'קלין קנדי עצרתי לנוח, ומשם המשכתי בהליכה ובריצה לסירוגין. זה הזמן לסיים ולחזור, אבל מהיכן חוזרים? יצאתי אל הכביש הסמוך כדי לגלות שאני ממש לא בכיוון. בחזרה ליער! חלפתי על פני שביל ארוך של אנשים שנראה כאילו הם גרים שם ביער. אף אחד לא נראה לי הומלס. האם אלו תיירים שלא יכולים לממן לילה במלון בניו יורק??

שש וחצי בבוקר, זהר ואני נפגשים בלובי של המלון לריצת בוקר. התכנית להיום: ריצה לאורך נהר הצ'ארלס. זהר הביא עמו מפה של הגשרים שעל הנהר, והמרחקים ביניהם, והציע שנרוץ להרווארד – המרוחקת 9.1 ק"מ, על פי המפה. כמובן שהסכמתי 🙂 ההזדמנות לראות קצת קיסוס עתיק דחתה הצידה כל מחשבה על ברכיים עדינות. את החימום עשינו בדיוק במרכז הגשר הראשון, כששמש ראשונה של בוקר מרצדת על פני המים. בסופו של הגשר פנינו שמאלה ורצנו לאורך השביל. מזג האוויר חם ולח, נחילי זבובונים חגים באוויר ונצמדים אל הפנים והבגדים שכבר רטובים מזיעה. להקת ברווזים או אווזים חוצה את דרכנו, וגם סנאים רצים לכל כיוון. השביל מתפתל והשיחה נעימה. גשר עתיק נושא שלט "הרווארד" שולח אותנו ימינה.

נכנסו דרך שער ברזל אל החצר המרכזית, בה נמצאים האמת והחופש ("Ye shall know the truth and the truth shall make ye free"). עצרנו לנוח על המדרגות, חמים ומזיעים. סנאים קטנים טיילו על העצים שלמעלה והשילו עלינו טיפות של גשם. לפנינו קבוצות של תיירים, בעיקר יפנים, מצטלמים עם פסל. נהוג להאמין שנגיעה ברגלו של הפסל מביאה מזל והצלחה בלימודים. גם אני קיבלתי ברכה מיוחדת למזל ולהצלחה ומעכשיו כל הקלפים השווים אצלי (אמת, חופש, מזל והצלחה).

המשכנו לטייל בקמפוס ולחפש קיסוס. הארווד שייכת לליגת הקיסוס, ולכן סביר להניח שהמבנים העתיקים יכוסו בקיסוס, לא? ובכן, לא. מישהי הסבירה לנו ששורשי הקיסוס חודרים ומפוררים את המלט שבין הלבנים, ולכן הסירו אותו מהבניינים. אני לא קונה את ההסבר הזה, ולבסוף מוצאת בניין מכוסה בקיסוס ומביטה בו בעניין רב. יצאנו דרך שער אחר, ובאדמה שלפניו נטועים לוחות אבן ועליהם חקוקות שנים. זהר הסביר שמתחת ללוחות הללו הטמינו הסטודנטים את המחברות שלהם עם סיום הלימודים. מה שמעלה את השאלה, האם היום קוברים לפטופים?

בדרך חזרה עצרנו בשתי כנסיות, שתיהן ללא קשר לדת. באחת, לוחות זיכרון למען בוגרי האוניברסיטה שנפלו בקרב. השניה נראית עתיקה מאד וכיום מכילה אולם ריקודים. רצנו בדרך המהירה עד שהגענו ל- MIT. האוניברסיטה מורכבת מספר בניינים ואינה מוקפת בחומה. ניגשנו לצפות במגורי הסטודנטים, בנין בהחלט מרשים ומרתק. הגיע הזמן לארוחת בוקר! מאחר והימים בהם היינו סטודנטים חלפו ועברו להם, הגשה עצמית אינה באה בחשבון. הלכנו למצוא מסעדה שמגישה ארוחות בוקר, להפתעתנו משימה לא קלה, ובסוף התגלתה אחת כזו בתוך חנות של ספרים משומשים.