המטרה: טריאתלון אילת 2010

העדפתי לבלות את אחר הצהריים של יום שישי האביבי הזה על הספה ולא על הרגליים, והריצה נדחתה לה עוד ועוד. המחשבה לצאת ולרוץ שמונה ק"מ הרתיעה אותי והמשימה נראתה לי מורכבת מדי. בסופו של דבר סיכמתי עם עצמי שגם ריצה קלה של 4 ק"מ זה בסדר לפעמים, וככה עם מעט חשק יצאתי לדרך. התכנון המקורי היה לרוץ להרצל ובחזרה, אולם תוך כדי ריצה החשק התגבר ופתאום בכלל לא היה לי דחוף לחזור. רצתי עד לצומת הכניסה של רחובות ופניתי לכיוון העוקף, דרך ארוכה מעט יותר על מנת להמנע מהמעבר בשביל החשוך. אחרי הסיבוב ראיתי שהשביל האלטרנטיבי גם כן חשוך ומבודד, מזל שזהו קטע קצר יחסית. במקום לשוב הביתה, פניתי לכיוון סיבוב רחובות (קטן) שלי.

עכשיו אני מתחילה להבין משפטים בסגנון "אם אתה יכול לרוץ X ק"מ, אתה יכול לרוץ גם X+Y ק"מ". יש שלב בריצה שבו המחשבות זורמות לכיוונים אחרים והרגלים נושאות את הגוף הלאה. הרגשת מאמץ מתחלפת בתחושה נינוחה, בערך כמו לשבת על כורסה ולהסתכל על השמיים. האם אוכל להאריך את משך הריצה על ידי כך שאכוון את עצמי לשהות בתחום הזה למשך זמן רב יותר?

הפעם רצתי את הסיבוב הקטן בכיוון ההפוך לפעמים הקודמות. התקדמתי אל עבר נקודה מסויימת שלהערכתי היא הגבוהה ביותר בהמשך הדרך, ומכאן המשך הריצה כבר בירידה. ליד העבודה הרגשתי כבר עייפות ברגליים שאותה יחסתי למרחק הרב שרצתי. הנחתי שכבר עברתי 8 ק"מ ושהשניים הנוספים שנותרו עד הבית סוגרים לי עשירייה ראשונה. בבית הצטערתי לגלות שהריצה היתה רק 7.3 ק"מ ולא חציתי את השמונה כפי שחשבתי. בצד החיובי, רצתי את כל הדרך ברציפות והתגברתי על המחסום הפסיכולוגי באמצע הדרך.

האביב הגיע, או לפחות ככה זה מרגיש. השמש חייכה אלי כל היום מהחלון, וביקשה שאקדים את שעת הריצה. הסכמתי, כמובן.

סיבוב רחובות עובר דרך שדות של חרציות ושמים פתוחים. חוטים בצבע כחול כהה נשזרים בשמים הבהירים, עד שיורדת חשכה. כשאני חולפת על פני המשרד שלי אני יודעת שעברו שני ק"מ. שתי בנות מהעבודה מנופפות לי לשלום ליד הבתים ההרוסים שסוגרים את הק"מ השלישי. שלב החימום הסתיים ומתחיל שלב ה- Mojo. מה זה אומר? עבורי, השלב הזה מציין את היכולת לשהות בריצה במשך זמן ממושך ולהרגיש בנוח. כל כך בנוח, שכשסיבוב רחובות מסתיים מתחשק לי לרוץ אותו שוב. רצתי עד לפסי הרכבת, מעקים ממוחשבים חסמו את דרכי. הסתובבתי וחזרתי, עליתי בעוקף ונכנסתי אל השכונה.



בסוף המסלול שלי מצפה לי קטע מפנק במיוחד: עליית חנה אברך. עליונת נחמדה וביתית, ולאחריה מישור פתוח שמוביל עד הבית. 8.5 ק"מ של שכרון חושים אביבי ושעה רצופה של ריצה.

וגם: נרשמתי למרוץ עין גדי בסופ"ש הבא: 10 ק"מ מדבריים.

את היום שלישי ברומא בילינו בעליה וירידה של המוני מדרגות: טיפסנו למרומי כיפת הותיקן (551 מדרגות), קפצנו במדרגות הספרדיות (130 מדרגות – בקטנה), עלינו לפארק שמשקיף על רומא – וברקע המנטרה שאין כמו עליות לחיזוק ועיצוב שרירי הישבן. אבל לי זה לא הספיק, כנראה…



אחר צהריים קר וגשום פוגש אותי מאושרת מתמיד. שיננתי את המסלול ל- Trastevere והפעם לא אטעה! הקור המקפיא לא מאפשר לנוח, חייבת להיות בתנועה כדי לא להרגיש אותו. שוב יורדת את ויה נאציונאל בדרך המוכרת אל כיכר החתולות. עוקפת את עמנואל מימין ומתחילה בטיפוס. גרם מדרגות חינני מפתה אותי לעלות בריצה אל עבר כנסיה שממנה נשקפת רומא לעבר הנהר. נחמד! יורדת ועולה שוב במדרגות סמוכות, לעבר כיכר ובה סוס. אני מאמצת מנהג חדש – להקיף את הכיכרות שאני פוגשת. כך ראיתי את הרוכב על הסוס מכל הכיוונים, והמשכתי בכביש מתפתל כלפי מעלה. בראש השביל יש תצפית על איזור העתיקות. בחור עם אייפון מאשר שזהו אכן שער טיטוס לפנינו. קר ואי אפשר לעמוד במקום רגע אחד. אני רצה בירידה דרך רחובות צרים, כמעט נתקלת בתייר שמבצע פניה חדה. חוצה כביש אל עבר כיכר עם חצץ שבמרכזה… הממ… זהו אכן פסל נוסף, מה שמעניין הפעם זה החצץ שיש בכיכר, מרגיש נעים בכפות הרגליים. עוד קצת קדימה והנהר נפרס לפני. במרכזו אי, ואני עוברת דרכו ומגיעה אל עברו השני של הנהר.

כביש רחב וסואן מקדם את פני. מסלולים למכוניות, אוטובוסים וטראמים. פניתי ימינה אל רחוב רחב עם עצים נחמדים. ככל שמתרחקים מהמרכז הרעש פוחת והעצים הופכים צפופים יותר. בקצה הרחוב גרם מדרגות רחב. אני נזכרת שבקצה ה- Trastevre יש פארק ומטפסת בשמחה במדרגות. בסופן נגלה אלי כביש מפותל וכן, מדרגות נוספות. עליתי עד שלא נותרו עוד מדרגות לעלות. Back street boys חוזרים ומלווים אותי בכל המזרקות שאני פוגשת שם למעלה. הנוף פשוט עוצר נשימה, איזור גבוה שמשקיף על כל העיר. אני מהרהרת בכך שמעולם לא ראיתי עיר מכל כך הרבה כיוונים ביום אחד. החושך יורד והפארק כבר מפחיד. מצאתי מדרגות שלוקחות אותי למטה, לעבר הסמטאות.

רחובות צרים, מרוצפים אבני בזלת. בתי אבן בגווני חום. חנויות גבינה ונקניק. גבר מדיף ניחוח אלכוהול חולק לי מחמאות (תודה!). מסעדה עם מפות משובצות. אני טועה בשמחה ברחובות ומוצאת את דרכי לפי הריחות. זוג נחמד מורה לי את הדרך לעבר Santa Maria the Trastevere. אני מקיפה את המזרקה שבכיכר, נכנסת אל הכנסיה ומתיישבת על ספסל עץ. בפנים האורות מעומעמים, חם ונעים. עוגב מתחיל לנגן והאורות כבים, רק תמונתו של ישו מוארת והוא מחייך אלי. עשר דקות של מנוחה במיסה.

דרכי המשיכה לאורך הנהר, צפונה לכיוון הותיקן. ריצה ארוכה ורצופה בדרך פנויה יחסית. הנהר מקסים ויורד עלי גשם. מדי פעם אני מועדת לתוך שלולית וכפות הרגליים כבר רטובות. במקרה שרמזור אדום מנסה להכנס לדרכי אני פשוט פונה ימינה או שמאלה ורצה עד סוף הגשר. כך יצא שרצתי על רוב הגשרים שחוצים את הטיבר וראיתי את הפסלים לאורך הגשרים. קצת אחרי הותיקן פניתי לחפש את תחנת המטרו מהפעם הקודמת, זו עם הפיצה המדהימה לידה. דרכי אבדה ברחובות המוארים עמוסי התיירים, רצתי הלוך ושוב וניסיתי להעזר בתיירים אוחזי מפות. עד שלפתע צדו עיני סלע עתיק ומוכר, שקוע בקיר לבנים של בניין מודרני. מעט אחריו נגלתה אלי פיאצה נבונה. הכיכר המרכזית ביותר ברומא מחד, וללא אף קו מטרו שמגיע אליה מאידך. למעשה, המרחק מהכיכר אל תחנת המטרו הסמוכה שווה למרחק של הכיכר מהמלון. אם כך, רצים.

מפיאצה נבונה רצתי בעליה אל כיוון הפנתיאון. שוטר אדיב מספר לי ששעת הסגירה הגיעה. חלפתי על פני מסעדות עם ריחות מגרים בדרכי אל מזרקת המשאלות. הקור עז, כולם מסביבי עטופים בשפע שכבות, אני לא מתעכבת להטיל מטבע. פונה ימינה ושמאלה לעליה המובילה אל ארמון המלך. המשמר המלכותי צופה בי כשאני מבצעת מתיחות של סיום ריצה. עליה אחרונה דרך ויה נאציונאל, ארוחה קלה במעדניה, ואפשר להתחיל את הערב.

כל כך הרבה ריצות, ששכחתי איך להחליק! כל העניין הזה של רגל אחת ואז השניה פשוט לא עבד טוב היום. מזג אוויר מושלם להחלקה, מן קור נעים כזה ואוויר צלול. מחוזות חדשים ולא מוכרים – פארק דרום בלילה, שכונת התקווה, כפר שלם. הדרמנו והרחקנו וכבר נהיה מאוחר. בחצות שלחתי את הסינדרלה שבי לישון, ויתרתי על עליה מאתגרת ושמחתי על ההחלטה ככל שמסלול הנסיעה במונית התארך.

וואו, כמה כיף לרוץ בחוץ בהשוואה לחדר הכושר! ערב חמים יחסית שולח אותי החוצה, במעיל סגול ומיטב שירי מייקל ג'קסון. את החימום עשיתי יחד עם גשם, הלכנו לבקר את הוטרינר בסיבוב שלקח כשעה. גשם חזר מחוסן ואני חזרתי מוכנה לריצה. המסלול התחיל בבית, המשיך בעבודה, דרך השדות החשוכים, שביל לכיוון הרכבת, במעלה רחוב הרצל (עליה רצינית), ומשם במגמת ירידה דרך שער חנקין, שכונה צפונית, ארליך ושיכון ותיקים. רגעי התפוצצויות האושר שהיו חסרים לי לאחרונה חזרו ובגדול. פיקסיז מופלאים הרטיטו לבבות ופיזרו תקוות. הקלות בלתי נתפסת של לרוץ שבעה ק"מ, האוויר המלטף, ניחוח לילי של שדות, הירח שעולה עם סיום המסלול.

שתי ריצות ארוכות בחדר הכושר, היום (שבת) וביום חמישי. בשתיהן חזרתי על הטריק של הוספת מעלה לששת הק"מ הראשונים, וריצה מישורית בשני הק"מ האחרונים. הראשונה היתה קשה, והיה חם מהרגיל. בשניה הייתי נינוחה לאורך כל הריצה, ולא נזקקתי להפסקות.
הבעיה בריצות ארוכות בחדר הכושר, מעבר לקושי הפיזי, היא שהן משעממות. ההליכון לא מספק נוף מתחלף, אני מעדיפה לשמוע מוזיקה ולא מוצאת עניין בתכניות הטלויזיה. אם בא לי להפסיק קצת מהמוזיקה אז יש קולות רקע של סווש-סווש-סווש שמשמיעות הרגליים הנעות על ההליכון. כדי להוסיף קצת עניין אני מחלקת כל ריצה לשלושה חלקים, וממציאה שם לכל חלק. שלושה ק"מ ראשונים הם "חימום". בכל פעם ארוץ אותם טיפ-טיפה יותר מהר: חמישי 8.7 קמ"ש, שבת 8.8 קמ"ש. שלושה ק"מ הבאים הם "Mojo", ואותם אני רצה ב- 9.0 קמ"ש. והשניים האחרונים? כתובת על המכנסיים של זו שלפני נתנה לי את הרעיון: Funky. בהם אני מבטלת את השיפוע ומגבירה מהירות ל- 9.5 ואפילו 10, עד ששמונה חמוד מופיע על המסך.
אני שמחה שהצלחתי להכנס לשגרה של שלושה אימוני ריצה בשבוע. בקרוב העין שלי תחלים ואוכל להתחיל באימוני שחיה. ההרגשה הגופנית טובה, הברכיים כבר לא מתלוננות, ונדמה לי שהריאות שלי התרחבו קצת, כאילו יש בפנים יותר מקום לאוויר. האם ככה מרגישה אהבה מודרנית?

שמונה, וממשיכים לספור.
ליאור המליץ להוסיף מעלה למכשיר הריצה, כי זה מדמה את תנאי החוץ טוב יותר. נשמע מצחיק, אבל שנים של הכרות לימדו אותי שהבחור יודע על מה הוא מדבר. בחדר הכושר שמחתי לגלות מכשיר מהדגם הישן, שלא כולל מסך טלויזיה. מי צריך חדשות כשיש לי את סוז באוזן, לוחשת עידודים ומפנקת במוזיקה מעולה. סיימתי ששה ק"מ ראשונים במהירות משתנה בין 8.5 ל- 9.0 קמ"ש. מצא חן בעיני שמהירות המנוחה שלי היא זו שבה רצתי בפעם הקודמת.
עם תום ששת הק"מ פניתי לבדוק את עניין השיפוע: ביטלתי אותו, הורדתי לשמונה קמ"ש, רצתי כמה מאות מטרים והרגשתי שזה פשוט קל מדי. הגברתי מהירות ל- 9 ורצתי כך ק"מ נוסף. עדיין הכל סבבה. הגברתי ל- 10 קמ"ש וכך סיימתי חצי ק"מ אחרון, עם הרגשה מעולה שיש לי עוד מה לתת. בואו נתחיל!

יום שישי בערב, אחרי טיול ג'יפים בנחל עתק. את השקיעה ראיתי מנקודת תצפית מדהימה על אילת. ההרים האדומים הפכו לכחולים והשמש בהקה באדום כתום צהוב וכל הספקטרום שביניהם. ואז הגיעו הקור והרוח. למזלי, קצת פחות מאשר בערב הקודם. את החימום והמתיחות עשיתי על הגשר שמחבר בין המלונות הקרובים לים והמרוחקים ממנו. מצד אחד – אורות ירדן, מהצד השני – אורות אילת ומצרים. רצתי לכיוון מלון ספורט, וירדתי לטיילת דרך השביל שבו עולים מהים בטריאתלון ורצים לכיוון איזור ההחלפה לאופניים (שיכונה "מעלה הטריאתלון"). חייכתי לעצמי.
פניתי שמאלה לכיוון ירדן ורצתי עד סוף הטיילת, שם יש גשרון קטן, ובהמשך מגרש חניה חשוך וחוף צדדי ושקט. קצת מפחיד… המשכתי עד לשלט "עצור, גבול לפניך". סיבוב מלווה בהקלה, שתי דמויות חשודות במגרש החניה, וכבר אני שוב על הטיילת. הכיוון: קניון מול הים, הנקודה שבה זהר וליאור סיימו את הריצה שלהם. בנקודה הזו אני מסתובבת ורצה שוב לכיוון ירדן. כבר מתחיל להיות קשה, ו- Body Count מעודדים אותי כשאני עולה בריצה על הגשר המפורסם של אילת.
הטיילת עמוסה באנשים שמסתכלים בהפתעה על הרצה בערב שבת. ענן של עשן סיגריות מגיח מי פעם ומזכיר לי ימים נשכחים, וטוב שנשכחו. לא נעים לנשום עשן סיגריות או עשן מכונית תוך כדי אימון. הגעתי לגשרון, הפעם נמנעתי מהאיזור החשוך, וחזרתי אל "מעלה הטריאתלון".
ירדתי אל החוף וניסיתי לדמיין את ההרגשה לצאת מהמים אחרי שחיה של 1500 מטר. הקהל מריע, חברים ומשפחה מתרגשים ומחייכים. כמעט יכולתי לשמוע את האמא שמסבירה לבתה. עליתי בריצה בשביל ונגעתי בדרך בשלושה עמודים. זה יהיה סימן קטן שלי לעצמי, בזמן התחרות, שיגרום לי לחייך ולהזכר מדוע בכלל אני כאן. המשכתי לכיוון הגשר "שלי", נקודת הסיום, שממנה אתחיל שחרור ומתיחות, שוב מול האורות המנצנצים.
בחזרה אל המלון, בחדר האוכל אנשים לבושים לבן ומקבלים את השבת בסעודה. זה הזמן להתקלח ולצאת לחגוג.

שמונה בערב, האורות כבו בשיכון ותיקים ברחובות. הפסקת חשמל פתאומית. מרחוק מנצנצים האורות בחדר הכושר. איזו הזדמנות פז להשאיר את כל התירוצים בצד! הדלקתי נר, לבשתי גופיה (לקח מהפעם הקודמת) והגעתי בזמן למיני-קלאס בטן: רבע שעה של תרגילים שמטרתם חיזוק שרירי הבטן. משם למסילת הריצה. הפעם כיוונתי לעבודה בדופק גבוה יותר. חמש דקות הליכה מהירה לחימום, ולאחריהן ריצה רצופה של 4.5 ק"מ במהירות 8.5 קמ"ש. ב- 1.5 ק"מ האחרונים הגברתי ל- 9.5 קמ"ש, שווה ערך לקצב של 6.18 דקות לק"מ. מד הדופק של המכשיר לא עבד ולכן אני לא יודעת באיזה דופק עבדתי אבל ככל הנראה גבוה מ- 160. השורה התחתונה: 6 ק"מ, 42 דקות של ריצה רצופה. בקטע האחרון הרגשתי את חום הגוף עולה, מין הרגשה שהאימון מאד אפקטיבי. סיימתי רטובה, התעטפתי במעיל ויצאתי אל הגשם שבחוץ. עד שהגעתי אל האוטו הייתי רטובה גם מבפנים וגם מבחוץ. סושי חם מול האח הגדול היה סיום של פינוק לאימון הזה.

בדיוק בזמן שהתלבשתי כדי לצאת לסיבוב רחובות (קטן) 2, התחיל לרדת גשם סוחף, ממש מבול! עם ברד והכל. לכן שיניתי תכניות לריצה בחדר הכושר על הליכון. על ההליכון אפשר לבחור כל מיני תכניות, החלטתי להיות הרפקנית ובחרתי בתכנית "קצב לב" למשך שלושים דקות. מה שנחמד בריצה על הליכון הוא שאפשר לראות בדיוק כמה ק"מ עברו, וכמה זמן עבר, וכמה עוד נשאר. יש גם מין לוחות מתכת שמודדים את הדופק אם מחזיקים בהם למספר שניות. לקח לי קצת זמן להבין את זה, כנראה שהתכנית שבחרתי גרמה למסילה לנוע לשיפוע 3.0 בכל פעם שניסיתי למדוד דופק. אחרי הפעם השניה שבה זה קרה ביליתי את המשך הריצה במבטים מפוחדים כלפי מטה – לשמור על המסילה שלא תתרומם לה פתאום. קצב הלב שלי היה בין 153-158. מהירות ממוצעת: 8 קמ"ש. חם מאד עם החולצה הארוכה, שמתאימה למזג האוויר הסוער שבחוץ ופחות לסביבה המוגנת של חדר הכושר. לאחר 30 דקות הספקתי לעבור רק כ- 4 ק"מ… מזל שהמכשיר מאפשר עוד 5 דקות למנוחה! רציתי להמשיך באותו קצב כדי להגיע ל- 5.8 ק"מ, זמן הריצה שעשיתי בפעמיים האחרונות, אך עם תום חמש הדקות המסילה הפסיקה לנוע. אני הייתי על 4 וקצת ק"מ ודי עייפה בשלב הזה. גם הברכיים התחילו להפתעתי להשמיע קול למרות שחיממתי אותן כמו שצריך. אבל אני רוצה להתקדם, לא מתאים לסיים אימון לפני ש- 5.8 מנצנץ על המכשיר! לחיצה על start ואני שוב בעניינים. מהר מהר מעלה את הקצב, הולכת שתי דקות וממשיכה לרוץ. וככה בכיף שלי כל פעם העליתי קצת את המהירות וסיימתי את הריצה במהירות 10 קמ"ש כשאני מסננת "כן!" בשמחה חרישית עם תום שישה ק"מ.