לא מוכנה לוותר על קולות הנקישה שמשמיעים הקליטים ביציאה משטח ההחלפה. שבוע וחצי לפני התחרות קניתי לי נעלי רכיבה. כפות הרגליים שלי צרות וארוכות, ולרוב אני מתקשה למצוא גם נעליים רגילות. מדדתי במספר חנויות, כל הנעליים מרגישות רחבות כל כך. לבסוף מצאתי את הנעליים שמתאימים לי כמו כפפה ליד (או כמו נעל לרגל?) – נעליים של סקוט, אמנם של גברים, אך דגם צר במיוחד. המוכר מלא טענות אל מצב התחזוקה של האופניים שלי, ואני נאלצת להסכים איתו. הבולם האחורי ננעל ולא עולה, מה שמפריע לגלגל האחורי להסתובב. גם השרשרת גמורה, וצריך להחליף אותה לפני שתפגע ביתר המנגנונים. השתמשתי בטריינר בחנות כדי לתרגל נעילה ושחרור. תודה לבעל החנות שהציע לי קפה, וכשביקשתי נס – ולא היה חלב – קפץ לבית הקפה הסמוך וחזר אלי עם כוס חמה של קפה הפוך. מדהים איך בכל חנות יש את האנרגיה שלה, ואת האווירה המיוחדת לה. ההשפעה של כל בעל חנות על האווירה בחנות, על העובדים, וכתוצאה מכך – על היחס ללקוחות – ניכרת מאד. לי מאד ברור לאילו חנויות נעים להכנס, ולאילו חנויות אגיע רק אם אחפש משהו ממש ספציפי.
לאימון אופניים של יום רביעי הגעתי מוקדם, כדי לתרגל עליה וירידה "בשטח". דרור מלווה אותי ועוזר לי עם הטכניקה, עד שאני מרגישה מספיק בטוחה לעצור ולהשתחרר. ומה עם עצירה פתאומית? דרור מציע שאתרגל, ואני – בלי לחשוב פעמיים – בולמת בחדות ונופלת על דרור. מזל שהיה שם כדי לעצור אותי… קמתי רועדת והחלטתי לא לעצור שוב בפתאומיות לעולם. או, לפחות, עד שהנעילה והשחרור יהיו אינטואיטיביות יותר.
למרות שהרגליים קשורות לפדלים, אני עדיין מפעילה כח רק כלפי מטה – ושוכחת את היתרון שבמשיכה. גם זה יגיע…