המטרה: טריאתלון אילת 2010

לשחות!


לרכב!


לרוץ!


לסיים עם חיוך 🙂


שנה אחרי. שבת בצהרים: בירות ליד הים.

השנה האחרונה היתה בסימן ההכנות לטריאתלון אילת. הייתה לי שנה עמוסה באירועים ובחוויות: עברתי לגור בתל אביב, הצטרפתי לקבוצת TriLV של חלי, רצתי, דיוושתי, ושחיתי בשפע. קניתי ציוד חדש, נעלי ריצה, אופניים, בגד ים. רצתי ברומא, בפארוס, בבוסטון ובניו יורק. השתתפתי ביחד עם הצוות שלי במירוץ נס ציונה. השתתפתי, וליאור ליווה, במירוץ שליחים הר לעמק. התמודדתי עם פחד מהתייבשות ומשתיית יתר במירוץ עין גדי. הכרתי חברים חדשים, התאהבתי, התאכזבתי. התעמתתי את העימות הקשה ביותר מכולם, זה שבחן את גבולות האומץ שלי, ועמדתי בו בגבורה. השלמתי, קיבלתי, סגרתי עבר ופתחתי בבניית עתיד.

בשבוע הבא זה קורה. אני מגשימה את החלום, משיגה את המטרה, ומחייכת. ואז מה? הגיע הזמן להציב מטרות חדשות. אני חושבת על לימודי תואר שני במנהל עסקים, ועל טריאתלון אולימפי בשנה הבאה, אך שתי המטרות האלו לא מרגשות אותי מספיק, אולי כי כבר כעת ברור לי שאת שתי המטרות האלו אשיג בקלות. בא לי משהו גדול יותר, משהו שירגש אותי באמת. משהו שאני לא יודעת אם אצליח בו, אבל מאד מתחשק לי לנסות. משהו שכרוך בכוונה ובהשתדלות, בשינויים ובלמידה, בפתיחות, בויתור, בקבלה ובהשלמה. למשהו הזה קוראים משפחה.

לא מוכנה לוותר על קולות הנקישה שמשמיעים הקליטים ביציאה משטח ההחלפה. שבוע וחצי לפני התחרות קניתי לי נעלי רכיבה. כפות הרגליים שלי צרות וארוכות, ולרוב אני מתקשה למצוא גם נעליים רגילות. מדדתי במספר חנויות, כל הנעליים מרגישות רחבות כל כך. לבסוף מצאתי את הנעליים שמתאימים לי כמו כפפה ליד (או כמו נעל לרגל?) – נעליים של סקוט, אמנם של גברים, אך דגם צר במיוחד. המוכר מלא טענות אל מצב התחזוקה של האופניים שלי, ואני נאלצת להסכים איתו. הבולם האחורי ננעל ולא עולה, מה שמפריע לגלגל האחורי להסתובב. גם השרשרת גמורה, וצריך להחליף אותה לפני שתפגע ביתר המנגנונים. השתמשתי בטריינר בחנות כדי לתרגל נעילה ושחרור. תודה לבעל החנות שהציע לי קפה, וכשביקשתי נס – ולא היה חלב – קפץ לבית הקפה הסמוך וחזר אלי עם כוס חמה של קפה הפוך. מדהים איך בכל חנות יש את האנרגיה שלה, ואת האווירה המיוחדת לה. ההשפעה של כל בעל חנות על האווירה בחנות, על העובדים, וכתוצאה מכך – על היחס ללקוחות – ניכרת מאד. לי מאד ברור לאילו חנויות נעים להכנס, ולאילו חנויות אגיע רק אם אחפש משהו ממש ספציפי.

לאימון אופניים של יום רביעי הגעתי מוקדם, כדי לתרגל עליה וירידה "בשטח". דרור מלווה אותי ועוזר לי עם הטכניקה, עד שאני מרגישה מספיק בטוחה לעצור ולהשתחרר. ומה עם עצירה פתאומית? דרור מציע שאתרגל, ואני – בלי לחשוב פעמיים – בולמת בחדות ונופלת על דרור. מזל שהיה שם כדי לעצור אותי… קמתי רועדת והחלטתי לא לעצור שוב בפתאומיות לעולם. או, לפחות, עד שהנעילה והשחרור יהיו אינטואיטיביות יותר.

למרות שהרגליים קשורות לפדלים, אני עדיין מפעילה כח רק כלפי מטה – ושוכחת את היתרון שבמשיכה. גם זה יגיע…

אוקיי. עוד שבוע וחצי מעכשיו, ביום חמישי לא-זה–הבא, מתישהו בבוקר, אני אהיה בדרך לאילת. וכבר מעכשיו אני מתרגשת. שבוע אחרון של העמסה, ואחריו שבוע טייפר.
עפרי מודיעה לי שהיא מגיעה בכל מצב. החברים בעבודה בודקים טיסות בוקר לאילת. גיל מגיע לחדר שלי מדי חצי שעה. אם הוא מפספס ביקור אני הולכת אליו. שנינו מתרגשים. אני עד דמעות. כאילו, לא מטאפורה – דמעות אמיתיות, ככה סתם, באמצע יום עבודה, מרוב התרגשות. שנה של מחשבות והכנות וציפיה עומדת להגיע לשיאה, ממש עוד מעט.