חודשיים לפני, והגיע הזמן לעשות הערכת מצב כנה. האם בקצב האימונים הנוכחי אוכל להשלים טריאתלון אולימפי?
טריאתלון גן שמואל היה הזדמנות טובה לראות עד כמה אני מוכנה. צפינו בזינוק המקצה האולימפי ובשחיינים. יש פער ניכר בין השוחים חתירה לשוחים חזה. כבר בסיבוב הראשון נפתח מרחק גדול עם השוחים האחרונים, ומאחור נשרך לו שוחה אחד איטי במיוחד. אני חוששת להיות השוחה הזה. ההוא שכולם ממתינים לו שיצא כבר מהמים. ללא שיפור ניכר במיומנויות החתירה שלי, אני יכולה להיות השחיינית האחרונה.
קטע השחיה עבר במהירות. שחיתי את כולו בחזה, ואף עקפתי לא מעט חתרנים. יצאתי מהמים תוך חמש עשרה דקות, הישג נפלא מבחינתי. את קטע השחיה בטריאתלון קיסריה הקודם עשיתי בשלושים וחמש דקות – כלומר, שיפרתי בעשרים דקות שלמות. מקצה האופניים בוטל, ושמחתי שכך. היה יום חם מאד וההמתנה ארוכה. לא נראה לי כיף לדווש במזג אוויר כזה. המשכנו ישר למקצה הריצה. בשטח ההחלפה ביזבזתי זמן רב על שריכת נעלי הריצה. סיימתי במקום 13 בקטגוריה, מתוך 29 נשים. זו שהגיעה לפני עשתה זאת בשתי שניות פחות. זו שלפניה – שלושים שניות. אני חושבת על הזמן שלקח לי לשרוך, ומחליטה להשיג שרוכי גומי. הריצה עצמה היתה קשה לי, בגלל החום. שוב פחדתי להתייבש או לשתות יותר מדי. בק"מ השלישי הרגשתי רע, נמנום בידיים ומחשבות על מלחים אבודים. עברתי להליכה ועשיתי הערכת מצב – בשום אופן אין לי כוונה להגיע שוב לחדר מיון, מבחינתי להפסיק את התחרות אם אני לא מרגישה טוב. אחרי שהרגעתי את הפחד חזרתי לרוץ, שתי מעידות בדרך וקצת לא בפוקוס, אך סיימתי בחיוך.
המסקנה שלי מטריאתלון גן שמואל היא שאני לא מספיק מוכנה לטריאתלון אולימפי. הויתור על החלק הזה של החלום מעמת אותי עם העקשנות שלי, ועם כח הרצון. לפעמים זו דבקות במטרה, ולפעמים – סתם עקשנות. בדיעבד, האימונים שלי היו צריכים להעשות אחרת. מצד שני, זה גם לא ממש חכם לעבור בתוך שנה מאפס עשייה לטריאתלון אולימפי, ויש לי שתי ברכיים כואבות שמוכיחות את זה.
לאחר הרבה מחשבות, החלטתי להתייעץ עם חלי:
היי חלי,
אני יודעת שאת לא מתלהבת מהמחשבה שאעשה את הטריאתלון האולימפי באילת. האמת, גם אותי זה מפחיד. קיוויתי להיות בכושר הרבה יותר טוב עכשיו, אבל השיפור לא קורה בקצב שרציתי. בעיקר בשחיה.
מה לדעתך צריך לקרות כדי שכן אוכל לעשות את האולימפי? האם צריך לשנות את תכנית האימונים או להוסיף אימונים?תודה,
מיטל
התשובה של חלי הפתיעה אותי:
היי מיטל,
לגבי אילת –
אני חושבת שאת מתקדמת בקצב יפה מאוד,
אך לדעתי המטרה שהצבת לעצמך לא היתה נכונה.
מבחינת עומק אימונים בתקופה הקצרה יחסית שאת מתאמנת זה לא יהיה נכון להשתתף באולימפי.אם השאלה היא אם את יכולה לסיים את המרחק אז התשובה תלויה יותר בכוח רצון שלך, שקיים.
ולכן אני שואלת למה דווקא אילת הנוכחי. אני אומרת לך שתסיימי, את יודעת שתסיימי, אבל האם זה מתאים מבחינת הכנת הגוף? לא, כיוון שלגוף יש את הקצב שלו.
מה זה אומר בעצם? זה אומר שיהיה קושי במידה כזו שעשוי למנוע ממך הנאה. פציעה פחות שכיחה כיוון שאתם מקבלים אימונים מתונים.מניחה שהבנת על מה אני ממליצה, אך אפרגן במה שתבחרי.
אם בכל זאת את רוצה ללכת על זה כדאי שתשחי עוד פעם בשבוע.שיהיה ערב נעים,
חלי
התשובה של חלי הפתיעה אותי, מפני שעד עכשיו חשבתי על הטריאתלון האולימפי במונחים של "אצליח לסיים או לא אצליח לסיים". חשבתי על כח רצון, נחישות, התמדה וסיבולת. על ההנאה לא חשבתי בכלל. הויתור על טריאתלון אולימפי נתפס אצלי כהרמת ידיים, כישלון, מטרה שלא הושלמה. ולמה בעצם? אין לי תשובה. הרי האמא שהסבירה לבתה ש"מדובר באנשים רגילים, כמוני וכמוך, שהחליטו יום אחד לאתגר את עצמם" – כלל לא דיברה על מרחק אולימפי או ספרינט או איש ברזל או לחצות את ישראל בריצה. היא דיברה על האנשים שהחליטו לקום ולשנות את שגרת יומם, להוסיף כושר ואתגר, להציב מטרה ולהשיג אותה. אני לגמרי שם.
אני מרגישה שלמה עם ההחלטה לוותר על הטריאתלון האולימפי. בצער לא רב אני נפרדת מהחלום הזה, וחושבת על ההבדל בין עקשנות לדבקות במטרה, ועל להקשיב, לקבל, לשחרר, ולהמשיך.
בתוך כך, נולדת לה מטרה חדשה: טריאתלון אולימפי בשנה הבאה.