המטרה: טריאתלון אילת 2010

ביום ראשון היה כל כך חם שלא יצאתי לאימון הריצה עם הקבוצה. בשני דמיינתי שהתקרר קצת, ויצאתי לרוץ. בתכנון: ארבעה-חמישה ק"מ קלילים. דמיון לחוד ומציאות לחוד. היה חם ומגניב. מהבית אל כיכר אתרים, ימינה על חוף הים. חול הים מקשה על הריצה, ואני משתדלת לרוץ על קו המים. אין בריזה, האוויר פשוט עומד. אבל גם זה מרגיש נעים. הריצה בשיפוע קל כך שהברך התקינה רצה את הירידה. את הדרך חזור עשיתי על הטיילת, בין המון אנשים שיצאו לפוש בחום התל אביבי. בבן גוריון יש דוכן מיצים טבעיים – שייק בננה תמר ופקאן עושה קסמים 🙂

לילה בבית מלון, תחושה של ניצחון בדידות וריקנות. אז מה נשאר? לרוץ. במורד השמינית אל כיכר קולומבוס ומשם לפארק. המון רצים ורוכבים על אופניים ורולר בליידס. הרעש של העיר הגדולה נבלע על ידי העצים, ואני שוב מרגישה בבית. מסביב מציצים הבניינים כמו טירות מוזרות, ואני ביער של ימי הביניים יחד עם יתר האבירים. מצאתי שביל נחמד שהוביל אל אגם גדול והתחלתי להקיף את האגם. מסתבר שהאגם הרבה יותר גדול משחשבתי… ליד מצפור ג'קלין קנדי עצרתי לנוח, ומשם המשכתי בהליכה ובריצה לסירוגין. זה הזמן לסיים ולחזור, אבל מהיכן חוזרים? יצאתי אל הכביש הסמוך כדי לגלות שאני ממש לא בכיוון. בחזרה ליער! חלפתי על פני שביל ארוך של אנשים שנראה כאילו הם גרים שם ביער. אף אחד לא נראה לי הומלס. האם אלו תיירים שלא יכולים לממן לילה במלון בניו יורק??

שש וחצי בבוקר, זהר ואני נפגשים בלובי של המלון לריצת בוקר. התכנית להיום: ריצה לאורך נהר הצ'ארלס. זהר הביא עמו מפה של הגשרים שעל הנהר, והמרחקים ביניהם, והציע שנרוץ להרווארד – המרוחקת 9.1 ק"מ, על פי המפה. כמובן שהסכמתי 🙂 ההזדמנות לראות קצת קיסוס עתיק דחתה הצידה כל מחשבה על ברכיים עדינות. את החימום עשינו בדיוק במרכז הגשר הראשון, כששמש ראשונה של בוקר מרצדת על פני המים. בסופו של הגשר פנינו שמאלה ורצנו לאורך השביל. מזג האוויר חם ולח, נחילי זבובונים חגים באוויר ונצמדים אל הפנים והבגדים שכבר רטובים מזיעה. להקת ברווזים או אווזים חוצה את דרכנו, וגם סנאים רצים לכל כיוון. השביל מתפתל והשיחה נעימה. גשר עתיק נושא שלט "הרווארד" שולח אותנו ימינה.

נכנסו דרך שער ברזל אל החצר המרכזית, בה נמצאים האמת והחופש ("Ye shall know the truth and the truth shall make ye free"). עצרנו לנוח על המדרגות, חמים ומזיעים. סנאים קטנים טיילו על העצים שלמעלה והשילו עלינו טיפות של גשם. לפנינו קבוצות של תיירים, בעיקר יפנים, מצטלמים עם פסל. נהוג להאמין שנגיעה ברגלו של הפסל מביאה מזל והצלחה בלימודים. גם אני קיבלתי ברכה מיוחדת למזל ולהצלחה ומעכשיו כל הקלפים השווים אצלי (אמת, חופש, מזל והצלחה).

המשכנו לטייל בקמפוס ולחפש קיסוס. הארווד שייכת לליגת הקיסוס, ולכן סביר להניח שהמבנים העתיקים יכוסו בקיסוס, לא? ובכן, לא. מישהי הסבירה לנו ששורשי הקיסוס חודרים ומפוררים את המלט שבין הלבנים, ולכן הסירו אותו מהבניינים. אני לא קונה את ההסבר הזה, ולבסוף מוצאת בניין מכוסה בקיסוס ומביטה בו בעניין רב. יצאנו דרך שער אחר, ובאדמה שלפניו נטועים לוחות אבן ועליהם חקוקות שנים. זהר הסביר שמתחת ללוחות הללו הטמינו הסטודנטים את המחברות שלהם עם סיום הלימודים. מה שמעלה את השאלה, האם היום קוברים לפטופים?

בדרך חזרה עצרנו בשתי כנסיות, שתיהן ללא קשר לדת. באחת, לוחות זיכרון למען בוגרי האוניברסיטה שנפלו בקרב. השניה נראית עתיקה מאד וכיום מכילה אולם ריקודים. רצנו בדרך המהירה עד שהגענו ל- MIT. האוניברסיטה מורכבת מספר בניינים ואינה מוקפת בחומה. ניגשנו לצפות במגורי הסטודנטים, בנין בהחלט מרשים ומרתק. הגיע הזמן לארוחת בוקר! מאחר והימים בהם היינו סטודנטים חלפו ועברו להם, הגשה עצמית אינה באה בחשבון. הלכנו למצוא מסעדה שמגישה ארוחות בוקר, להפתעתנו משימה לא קלה, ובסוף התגלתה אחת כזו בתוך חנות של ספרים משומשים.

הגעתי לבוסטון על מנת להשתתף בכינוס השנתי של האגודה העולמית לביולוגיה חישובית (ISMB). כנס גדול ומעניין שמרכז מדי שנה את מיטב הסלבס של עולם הביואינפורמטיקה לשלושה ימים של הרצאות והדגמות תוכנה. זו הפעם הראשונה שלי בבוסטון, והנושא שהעסיק אותי יותר מכל בימים שלפני הטיסה הוא – היכן נמצאים מסלולי הריצה השווים ביותר?? מזה מספר חודשים אני מרגישה שנעלי הריצה שלי לא מתאימות לי. רציתי לעבור לנעלי הריצה של ברוקס מדגם Adrenaline GTS 10 אותן מדדתי באילת. למרות מספר פניות ליבואנים ולחנות מתמחה בתל אביב, לא הצלחתי להשיג את הנעלים האלו במידה שלי בארץ. לכן שמחתי על ההזדמנות להזמין את הנעליים שרציתי דרך אמזון, והם חיכו לי במלון. נעליים יפות כל כך, לבנות עם נגיעות של אפרסק, ופרח קטן מצויר עליהם בצד. כידוע, כשהנעליים יפות, גם הריצה משתפרת מאד 🙂

המטרה שלי ליום הראשון היא לרוץ לאורך שביל החירות (Freedom trail). שיננתי היטב את המפה ויצאתי לדרך. הרחוב המרכזי שרצתי בו התפצל למספר רחובות משנה ובחרתי באחד מהם. גם הוא התפצל לרחובות קטנים, ולבסוף מצאתי את עצמי בלב שכונת מגורים. סמטה קטנה משכה את עיני. משני צידיה עשרות גינות זעירות ומגודרות, כל אחת בשטח כ- 20 מ"ר. זהו אחד מאיזורי הגינון העירוני (community gardens) של בוסטון. כחובבת גינון ידועה בחנתי היטב כל אחת מהגינות. ניצול השטח מקסימלי: ערוגות ירקות במרכז, אדניות פרחים תלויות על הגדרות, ועל סוכות נתלים דלועים מטפסים. רוב הגננים מגדלים ירקות למאכל: צנוניות, קולורבי, עגבניות, עלים מסוגים שונים, וגם זיהיתי ריח מוכר של תפוחי אדמה נרקבים. בגינה אחרת משגשגים פרחי נוי. גם השטח שגובל בין הסמטה לגינות מנוצל היטב על ידי אדניות אבן קטנות. נשים ממוצא אסייתי מנכשות עשבים ושולפות ירקות טריים. היה מקסים לראות לראשונה כיצד הקונספט של גינון עירוני עובד בפועל.

משם ניסיתי למצוא את דרכי בחזרה אל שביל החירות. אם עוצרים לרגע, נושמים את האוויר, ומנסים לדמיין היכן נמצא המקום המרכזי, הכיוון האבוד מתברר מיד. שם העצים גבוהים יותר, הכבישים הולכים ומתרחבים, וזרם האנשים והמכוניות מתנקז לשם. רצתי לכיוון המשוער והגעתי אל גינה ציבורית גדולה. סנאים חמודים חצו את השביל, ולפני בניינים מלבנים אדומות שנראים ותיקים. על הדרך הופיע שביל לבנים אדומות שמתפתל בין הבניינים. התחלתי לעקוב אחריו. השביל הוביל אותי אל כנסיה שבחצר שלה יש בית קברות עתיק (שהיה סגור), משם בירידה אל בית הערייה, וירידה נוספת אל Quincy market. לצד מבנה השוק העתיק יש מבנה של שוק מודרני: דוכני אוכל מסוגים שונים – מאכלי ים, אוכל הודי, הכל מריח נפלא. גם ריח של קפה טרי עולה באפי. רצתי לאורך שדרת הדוכנים, שרק החלו להפתח, ויצאתי מהצד השני. השביל נעלם לי לרגע אולם מצאתי אותו והמשכתי לרוץ לאורכו, מתפתלת יחד איתו בין הבניים האדומים והישנים. הקפתי בניין שצידו האחד מעוגל וכיום משמש מקום מושבן של מספר מסבאות – יתכן שחלקן המשיכו להתקיים עוד מאז… מאחורי הבניין השביל ממשיך לכיוון הנהר. זה הזמן להסתובב ולחזור.

עצרתי ליד שלט שמספר על תולדות העיר, ומראה תמונה של הרחוב לפני חמישים שנה. מכוניות עתיקות, והמון אנשים ברחובות. ניסיתי לדמיין איך היה לחיות אז… שלטי פרסום גדולים ובתי קולנוע, אדונים במגבעות ונשים מהודרות. הדרך חזרה במגמת עליה, ובסופה ניצב ה- Beacon Hill, בית המחוקקים של בוסטון. ירדתי דרך שתי הגינות Boston common ו- Boston Public Garden, ראיתי את האגם ופגשתי סנאים נוספים. בעיר שבה הסנאים הם מחזה שגרתי אף אחד לא מתרגש מסנאים. מזל שלפעמים מגיעות תיירות מישראל לביקור.