הגעתי לבוסטון על מנת להשתתף בכינוס השנתי של האגודה העולמית לביולוגיה חישובית (ISMB). כנס גדול ומעניין שמרכז מדי שנה את מיטב הסלבס של עולם הביואינפורמטיקה לשלושה ימים של הרצאות והדגמות תוכנה. זו הפעם הראשונה שלי בבוסטון, והנושא שהעסיק אותי יותר מכל בימים שלפני הטיסה הוא – היכן נמצאים מסלולי הריצה השווים ביותר?? מזה מספר חודשים אני מרגישה שנעלי הריצה שלי לא מתאימות לי. רציתי לעבור לנעלי הריצה של ברוקס מדגם Adrenaline GTS 10 אותן מדדתי באילת. למרות מספר פניות ליבואנים ולחנות מתמחה בתל אביב, לא הצלחתי להשיג את הנעלים האלו במידה שלי בארץ. לכן שמחתי על ההזדמנות להזמין את הנעליים שרציתי דרך אמזון, והם חיכו לי במלון. נעליים יפות כל כך, לבנות עם נגיעות של אפרסק, ופרח קטן מצויר עליהם בצד. כידוע, כשהנעליים יפות, גם הריצה משתפרת מאד 🙂
המטרה שלי ליום הראשון היא לרוץ לאורך שביל החירות (Freedom trail). שיננתי היטב את המפה ויצאתי לדרך. הרחוב המרכזי שרצתי בו התפצל למספר רחובות משנה ובחרתי באחד מהם. גם הוא התפצל לרחובות קטנים, ולבסוף מצאתי את עצמי בלב שכונת מגורים. סמטה קטנה משכה את עיני. משני צידיה עשרות גינות זעירות ומגודרות, כל אחת בשטח כ- 20 מ"ר. זהו אחד מאיזורי הגינון העירוני (community gardens) של בוסטון. כחובבת גינון ידועה בחנתי היטב כל אחת מהגינות. ניצול השטח מקסימלי: ערוגות ירקות במרכז, אדניות פרחים תלויות על הגדרות, ועל סוכות נתלים דלועים מטפסים. רוב הגננים מגדלים ירקות למאכל: צנוניות, קולורבי, עגבניות, עלים מסוגים שונים, וגם זיהיתי ריח מוכר של תפוחי אדמה נרקבים. בגינה אחרת משגשגים פרחי נוי. גם השטח שגובל בין הסמטה לגינות מנוצל היטב על ידי אדניות אבן קטנות. נשים ממוצא אסייתי מנכשות עשבים ושולפות ירקות טריים. היה מקסים לראות לראשונה כיצד הקונספט של גינון עירוני עובד בפועל.
משם ניסיתי למצוא את דרכי בחזרה אל שביל החירות. אם עוצרים לרגע, נושמים את האוויר, ומנסים לדמיין היכן נמצא המקום המרכזי, הכיוון האבוד מתברר מיד. שם העצים גבוהים יותר, הכבישים הולכים ומתרחבים, וזרם האנשים והמכוניות מתנקז לשם. רצתי לכיוון המשוער והגעתי אל גינה ציבורית גדולה. סנאים חמודים חצו את השביל, ולפני בניינים מלבנים אדומות שנראים ותיקים. על הדרך הופיע שביל לבנים אדומות שמתפתל בין הבניינים. התחלתי לעקוב אחריו. השביל הוביל אותי אל כנסיה שבחצר שלה יש בית קברות עתיק (שהיה סגור), משם בירידה אל בית הערייה, וירידה נוספת אל Quincy market. לצד מבנה השוק העתיק יש מבנה של שוק מודרני: דוכני אוכל מסוגים שונים – מאכלי ים, אוכל הודי, הכל מריח נפלא. גם ריח של קפה טרי עולה באפי. רצתי לאורך שדרת הדוכנים, שרק החלו להפתח, ויצאתי מהצד השני. השביל נעלם לי לרגע אולם מצאתי אותו והמשכתי לרוץ לאורכו, מתפתלת יחד איתו בין הבניים האדומים והישנים. הקפתי בניין שצידו האחד מעוגל וכיום משמש מקום מושבן של מספר מסבאות – יתכן שחלקן המשיכו להתקיים עוד מאז… מאחורי הבניין השביל ממשיך לכיוון הנהר. זה הזמן להסתובב ולחזור.
עצרתי ליד שלט שמספר על תולדות העיר, ומראה תמונה של הרחוב לפני חמישים שנה. מכוניות עתיקות, והמון אנשים ברחובות. ניסיתי לדמיין איך היה לחיות אז… שלטי פרסום גדולים ובתי קולנוע, אדונים במגבעות ונשים מהודרות. הדרך חזרה במגמת עליה, ובסופה ניצב ה- Beacon Hill, בית המחוקקים של בוסטון. ירדתי דרך שתי הגינות Boston common ו- Boston Public Garden, ראיתי את האגם ופגשתי סנאים נוספים. בעיר שבה הסנאים הם מחזה שגרתי אף אחד לא מתרגש מסנאים. מזל שלפעמים מגיעות תיירות מישראל לביקור.