המטרה: טריאתלון אילת 2010

התכנון המקורי היה לרוץ עם ליאור, אבל זה לא התאפשר. אורן, שגם רצה לרוץ עם ליאור (כולם רוצים לרוץ עם ליאור!) – מצא את עצמו בשמונה בערב בכיכר רבין, במקום. החלטנו לבדוק את הטיילת החדשה באיזור רידינג, זו שעל פי השמועות ממשיכה עד להרצליה. אז יש אמת בפרסום! רצנו לפארק הירקון ומשם לנמל תל אביב, וצפונה על הטיילת החדשה לאורך הים. כרגיל עם אורן, השיחה מרתקת ובכלל לא הרגשתי את הזמן עובר. מה שכן הרגשתי זה שאני רצה מהר יותר מהקצב הרגיל שלי. אבל זה היה נעים, והרגיש טוב, אז המשכתי – מזיעה, מתנשפת ונהנית מכל רגע. רחש הגלים, אוויר הים, האופק השחור, המוני הרצים שחלקו איתנו את הדרך בהכנות למרוץ תל אביב, שיחה על קידום מקצועי ועל הצורך בתכנון של העתיד. הכל היה נפלא ומלא קסם. הסתובבנו וחזרנו אל כיכר אתרים, ודיברנו על התלהבות כובשת ועל המשותף לאנשים שהצליחו בתחומם – עניין אמיתי בתחום שבו הם עוסקים. רצנו במשך שעה ורבע, בערך עשרה ק"מ מהירים במיוחד.

בריצה הזו בדקתי את הבגדים החדשים שלי, וכולם נמצאו נוחים מאד פרט לחזיה. יופי! אז עכשיו השתכנעתי שההשקעה בביגוד ספורט איכותי אכן חשובה.

חזרתי הביתה מרוצה מאד מריצה באמת מהנה, ושמחתי למצוא במקרר יוגורט ומלח – שני פריטים שסוף סוף הופיעו במטבח החדש שלי. בעקבות המעבר, ועד לניקוי המטבח החדש ואכלוסו במזון, הזנחתי קצת את הארוחות אחרי הריצה ובכלל. בימים האחרונים הייתי עייפה, חסרת אנרגיה, ובעיקר רעבה. גם הרגשתי שהשרירים לא מתחזקים למרות הריצות. וכשחיברתי אחד ועוד אחד, הבנתי שהזנחתי את עקרונות התזונה. אומרים שמייד אחרי ריצה צריך לאכול משהו חלבוני כדי לעזור לשריר להיבנות, ולאחר כשעה לאכול ארוחה מלאה ומסודרת. אני מקווה שפיצה נחשבת לי כארוחה מסודרת 🙂 במהלך הריצה עם אורן דיברנו גם על משהו מתוק במהלך הריצה כדי לקבל מנת אנרגיה, ואני מתכוונת לנסות זאת בהר לעמק.

יום חמישי בערב. שבוע העבודה המקוצר הגיע לסיומו. גשם ואני מתחילים להתרגל לעיר הגדולה. לגשם יש דוגי-סיטר חדש, ומספר הארגזים בסלון הולך ומתמעט. התחשקה לי ריצה קלילה כזו, שסתם שמים נעליים ויוצאים לדרך, בלי תכנון מיוחד. בגלל שלא כתבתי על הריצה מייד בסיומה הספקתי כבר לשכוח מה היה שם. אני זוכרת שפגשתי את עמית, ושרצתי אל פארק הירקון, ומשם לנמל, ואז לאורך הים דרך כיכר אתרים והביתה. אני זוכרת ששכחתי לקחת איתי מוזיקה וכשגיליתי את הטעות החלטתי לרוץ בלי. בסך הכל רצתי 6.5 ק"מ.

ביום שישי למחרת הלכתי עם שירי לקנות בגדי ריצה: גופיה קלילה ויקרה להחריד, מכנסיים ארוכים מדליקים (עם כיס!), גרבי ריצה, פנס מהבהב (חלק מדרישות הר לעמק). קיוויתי למצוא חזיית ספורט נוספת בצבע לבן – שתתאים לגופיה – אך לצערי לא מצאתי עוד אחת כמו זו שיש לי מברוקס, והסתפקתי בחזיה פשוטה של אינטימה.

בבוקרו של ערב יום העצמאות עברתי שוב על תיק המירוץ, וגיליתי להפתעתי שרץ מספר 6 (זאת אני) צריך לרוץ 22.9 ק"מ. כלומר, ארבעה ק"מ יותר מה- 18.8 שהתכוננתי אליהם, נפשית וגופנית. עיון מעמיק גילה שלקטע מספר 22, הקטע האחרון שלי, נוספו ארבעה ק"מ. כעת אורכו 10.7 ק"מ. מה???? נבהלתי. האימונים שלי התמקדו בשבעה ק"מ, אחד עשר ק"מ לא היו בתכנית שלי. בטח לא בקטע האחרון. בטח לא אחרי שלקטע האמצעי, זה המוגדר כ"קשה" בגלל העליה הקשה שבסופו, נוספה עליה גם בתחילתו.

לקראת סיום יום העבודה הרגשתי רע. הבטן מתהפכת, כנראה משהו שאכלתי. את ערב יום העצמאות ביליתי בשרותים, מקיאה ומדמיינת עליות אינסופיות וקילומטרים שלא נגמרים. ההתרגשות מהמירוץ קפצה עלי ברגע הכי לא מתאים וביטלה כל סיבה למסיבה. הלכתי לישון מוקדם, מחבקת את גשם ושנינו רועדים – גשם מפחד מהזיקוקים ואני מפחדת לאכזב את הקבוצה ואת עצמי.

יום העצמאות עבר בפריקה עצלה של ארגזים ובבילוי ממושך בגינת הכלבים. מוזיקה שמחה מתגלגלת ברחוב, שירים מקפיצים, ותל אביב מרגישה כמו מסיבה שאינה נגמרת. טלפון מחברים שנמצאים במסיבת רחוב בבזל – אני לא מתפתה, וחוזרת הביתה כדי לממש את התכנית שמקננת בי מהבוקר. אחד עשר ק"מ. זה מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמי.

בחרתי לרוץ עם מכנסיים קצרות שקיבלתי משרה, שהתגלו כפריט הלבוש המחמם ביותר בעולם. חזרתי על המסלול הקודם, והפעם הארכתי עד לגשר ראש ציפור. בפארק הירקון המנגלים יוצרים ענן עשן סמיך והררי זבל מכסים את המדשאות. חוגגים בחולצות כחול לבן מטעם חברה להשכרת רכב יושבים בנחת על מחצלות, וגם אחד הכלבים הולבש בחולצה כזו. אצלי כאב הבטן לא מרפה אבל אני לא מוותרת. אחרי שישה ק"מ הפסקת שתיה בברזיה, חמש לגימות, וכמו בכל פעם שוב אני מופתעת איך הפסקונת כל כך קצרה מחדשת אנרגיות בכזו יעילות. לשמחתי יצאתי מאיזור האש והעשן ונכנסתי אל איזור הנמל. גם שם יש המון אנשים אבל אני לא מסתכלת עליהם, מסתכלת רק על הים. ניחוח העשן באוויר והלחות מזכירים לי את תאילנד ואני מדמיינת ריצת ערב על חוף קסום. כיכר אתרים מגיעה מהר ואני שמה לב שאני עולה את המדרגות כל כך לאט, כאילו בריצה אבל בעצם בהליכה. כנראה שהתעייפתי. ברחוב בן יהודה יש מסיבת רחוב בפאב פינתי ואני מורידה את האוזניות ורוקדת עם המוזיקה שברחוב. עיר המסיבות מספקת עוד שתים כאלו בשדרות בן גוריון. לקראת סוף הריצה האנרגיות חוזרות, ואני מקיפה את כיכר רבין רק כדי להתקל במסיבה נוספת, הפעם מסיבת גג. חוצה את הכביש מול הבראסרי וממהרת למחשב למדוד את הקילומטראז'. 10.7, בדיוק כאורכו של הקטע השלישי. יש.

שש בבוקר, הנסיך ואני משכימים לשבוע חדש בעיר הגדולה. מקלחת, התארגנות, ויצאנו אל העיר. גשם מושך לכיכר רבין, הוא רוצה לראות את היונים, אבל מפרגן לי עצירה לקפה לדרך. להקת היונים אכן שם וגשם מבריח אותן בשמחה. משם אנו ממשיכים לפארק הכלבים לפגוש את החברים החדשים. לפחות אחת אנו מכירים כבר מהטיול של שבת. גשם חוזר הביתה עייף ומרוצה, ואני מתארגנת לריצה.

רצתי על אבן גבירול עד לפארק. בדרך חלפתי על פני מסעדות ומעדניות עם ריחות מגרים של אוכל טרי על הבוקר. מהגשר שעל הירקון ראיתי שלושה ברווזונים שוחים בטור. ירדתי לפארק הירקון מצידו השני ורצתי עד לנמיר, משתדלת לרוץ על הדשא במקום על אספלט – כי הרי אני מתכוננת למרוץ שטח?! בשמונה בבוקר השמש כבר קופחת, ואני שמחה ששמתי קרם הגנה, משקפי שמש וכובע. הסתובבתי בנמיר ורצתי, שוב על השבילים והדשא, עד לנמל תל אביב.

ים. כל כך הרבה ים, על הבוקר, עם סלעים מכוסי אצות וכל הכחול הירוק הזה. איזה יופי לפתוח כך את הבוקר. אני מקשיבה לסוז, שעוברת משיעור שני לשיעור שלישי. היפ הופ שמח ומקפיץ, ומכל עבר יש עוד רצים או רוכבי אופניים. האם כולם עושים ספורט בעיר הזו? בכיכר אתרים מדלגת את המדרגות, ומשם כבר ירידה עד לשדרות בן גוריון. וככה פתאום מתחשק לי לרוץ, אבל אני כבר רצה, אז אני מגבירה מהירות, ממש ממש מהר אבל ממש, ואני עפה ברחובות של תל אביב והזקנים של הבוקר מביטים בי משתאים. מתנשפת בשמחה מתחת לכיכר העירייה וממשיכה בהליכה הביתה, לפגוש את החיה שלי. 8 ק"מ.

פגישה עם קבוצת עמק האושר 3, יום שישי, 10:30, רמת דוד. גשם נמסר לשרה למשמורת למשך מספר שעות, ואני הפלגתי צפונה לפגוש את קבוצתי החדשה. בדרך שיחה עם אחותי האהובה, כל אחת מחזקת את השניה. איזה כיף לי שיש לי אחות. הגעתי שעה לפני הזמן, המשכתי קצת במורד הכביש ושמחתי למצוא בית קפה, עם ארוחת בוקר ועיתון.

הפגישה במשרדי מפעל הברזל של הקיבוץ. הצגנו את עצמנו, ואני זכיתי לתואר "ההיא שהגיעה אלינו מהאינטרנט". שרון עבר איתנו על כללי התחרות וחילק לנו משימות. בחלקי נפל העונג של להכין שלטים למכוניות הליווי, ובא לי לקחת את זה קדימה וליצור לוגו מעניין… ואולי גם חולצות בהמשך? צחקנו על פנטזיית הפודיום – למרות שבסתר ליבי אני מקווה להגיע לשם – וגם נראה לי שיש לקבוצה שלנו סיכוי טוב. חברי הקבוצה התלהבו מכך שליאור יצטרף אלינו כמלווה, והפצירו בי לפרגן לו איזה עלייה מפנקת, כדי שלא ישתעמם איתי במסלולים הקלים.

סוף סוף מצאנו בית בתל אביב. לא רצתי שבוע חצי – בהתחלה כי הייתי חולה, ובהמשך בעקבות עומס מטלות שקשורות בקיפול הדירה ברחובות ובסידור הדירה בתל אביב. וככה עבר לו השבוע, יום חמישי הגיע, אחרוני הסידורים הושלמו, אני בדירה החדשה והשקיעה טרם החלה. לבשתי את בגדי הריצה, התמתחתי בבית ויצאתי אל הרחוב. וואו. תל אביב. קצת מזכיר את הריצות ברומא, ריצה בעיר גדולה. כל כך הרבה אנשים! וכלבים! ומכוניות! דילגתי בין מכוניות מתחת לכיכר העירייה, עליתי בשדרות בן-גוריון, כמעט ונדרסתי בכביש קטן שהגיחה ממנו מכונית במהירות. ועוד למעלה, אל כיכר אתרים. הים נשקף מכל עבר והשמש שוקעת בו. נשמתי עמוק ושמחתי על המעבר ועל השינוי. למשל, זה מאד נחמד לראות שקיעה בים במהלך הריצה. דילגתי בירידה את מדרגות כיכר אתרים והמשכתי לצד בריכת גורדון. מבט ישר, מבט שמאלה לים, מבט ימינה לרצים, מבט ישר… – רגע??? הרץ מולי מוכר לי, זהו דן! אותו דן מהריצה הקודמת, ההיא המדברית, פתאום ככה סתם באמצע תל אביב, מזיע ושמח. שמחתי לראות אותו, החלפנו משפטים והמשכתי בריצה, מהרהרת בכך שאין מקריות בחיים. ליד חוף הדתיים יש עלייה אל גינה שמשקיפה אל הים. משם ההמשך אל שדרות נורדאו, בירידה. ימינה לאבן גבירול, חלפתי על פני סושיה שנראית לי מעניינת. המשכתי עד בלוך ומשם לרחובות הפנימיים בהם שוכנת דירתי החדשה. שלום לזוג מבוגרים שמחזיק ידיים, אלו הם בעלי הדירה החדשה שלי, שיצאו לטיול ערב והתלהבו לראות את הדיירת החדשה שלהם בבגדי ריצה. ושתי קומות אל הבית החדש, שם מחכה לי גשם בציפייה.

ביום רביעי בערב רצתי כרגיל, ובחמישי ארזתי וירדתי דרומה לפסטיבל זורבה הבודהה שהתקיים באשרם במדבר. בכוונה לא ארזתי איתי שום בגדי ספורט – רציתי לתת לגוף קצת מנוחה מהריצות, ולנצל את הזמן ליוגה ומתיחות. ההתלבטות היתה קשה וממש נלחמתי עם עצמי להשאיר את נעלי הריצה בבית! בפסטיבל יש שפע של סדנאות, חלקן רוחניות, כמו מדיטציות ומעגלי שיחה והקשבה, וחלקן יותר תנועתיות. שחר ואני השתתפנו בסדנת יוגה לזוגות שבה הפעלנו כל מיני שרירים חבויים. מתחתי שרירים שלא ידעתי בכלל שיש לי 🙂 לאחר מכן יצאנו לטייל במדבר, ישבנו לצד הדרך ושוחחנו. השמש שקעה לאיטה ועל השביל הופיע רץ, מצוייד בביגוד מתאים וגם במוזיקה. איך שאני קינאתי! מאותו רגע התעורר בי שדון הריצה הקטן ולא נתן לי מנוח. למחרת בבוקר השתתפתי בסדנה נוספת: Contact Dancing, ריקוד שגם בו מפעילים שרירים רבים. ופתאום צץ לו רעיון: גם אני אנחה סדנה!

סדנת ריצה מדברית
בהנחיית מיטל
נפגשים בשקיעה על השביל היוצא אל המדבר
ציוד מומלץ: נעלי ריצה ובקבוק מים.

הרעיון הזה הצחיק אותי והגניב אותי בו זמנית. דמיינתי אותי מנחה קבוצה גדולה של אנשים שכולם יוצאים לרוץ יחד איתי – בסגנון פורסט גאמפ. המשכתי להרהר ברעיון עד הערב ובינתיים חיפשתי סדנאות מעניינות. בדרך לסדנת ריקוד ברזילאי פגשתי את דן והדלקתי אותו על הרעיון. העברנו את הזמן עד לשקיעה בצעדי ריקוד, שהוכרזו כ"חימום" לקראת הריצה. דן הופיע בשעה היעודה מצוייד במיטב בגדי הספורט, ואילו אני הופעתי בנעלי ספורט ישנות שכיום משמשות אותי לטיולים, ובמכנסיים קצרים שבמקרה היו לי בתיק. חימום נוסף ומתיחות נוספות, ויצאנו לדרך. רצנו באיטיות בקצב שיחה על אבני חצץ גדולות. הריצה במדבר היתה שונה מאד מהריצה בצפון. האבנים שונות – חלוקי נחל גדולים וחצץ, שגרמו לי להבין את הצורך בנעלי ריצה מיוחדות לשטח. גם מזג האוויר שונה, רוח מדברית, שנשארת יבשה מאד גם לעת שקיעה. לא הרגשנו שהזענו אולם המלח שהצטבר על הפנים והשפתיים רמז אחרת. רצנו במשך 26 דקות בכיוון אחד, ואז הסתובבנו וחזרנו. דן לימד אותי סוגי מתיחות שלא הכרתי, בעיקר מתיחות של פלג גוף עליון. בסך הכל רצנו כשבעה ק"מ בנוף המדברי, במסלול שטוח. הנוף הפתוח מטהר את הנפש, ולדעתי זו היתה הסדנה הטובה ביותר בכל הפסטיבל 🙂