בתחילת דצמבר, כשלרוץ ק"מ שלם ברצף נראה לי כמו חלום רחוק, תכננתי ביחד עם שרה שעד פברואר אוכל לרוץ שני ק"מ. מרוץ נס ציונה סומן כיעד הראשון. חודשיים וחצי לאחר מכן כבר רצתי עשרה ק"מ במירוץ עין גדי, אבל את היעד הראשון שלי הייתי נחושה להשלים. חברי הצוות המדהימים והתומכים שלי השכימו קום והתייצבו בבוקר חורפי וגשום ליד בניין עריית נס ציונה. ההרכב המורחב כלל את שרה, אלכס, דותן, חנן ואותי, את הנסיך גשם והנסיכה שושי. הצטרפנו למקצה העממי, וכך גם הכלבים יכלו לרוץ איתנו. נפגשנו, קשקשנו, חייכנו, התמתחנו. בשעה שמונה ורבע התייצבנו על קו הזינוק, דרוכים ומחוייכים. רצנו במסלול מעגלי לאורך 2150 מטר, מדלגים מעל שלוליות. גשם, שזה היה המרוץ הראשון שלו, לא התרשם במיוחד מהקצב שלי ובילה את רוב המירוץ בהליכה מהירה או במשחק משיכות ברצועה שלו. השוטרים והמתנדבים חייכו למראה הכלב הספורטיבי, שגם היה נושא הכלים של המפתחות שלי והפלאפון של חנן. חנן פתח בריצה מהירה ונעלם הרבה לפנינו. אלכס, דותן ואני רצנו בקצב מתון, אולם מעט לפני קו הסיום אלכס ודותן הגבירו מהירות והתחרו זה בזה מי יסיים קודם! נדמה לי ששניהם הגיעו ראשונים… כך או כך, עבורי כל אנשי הצוות הם המנצחים הגדולים של האירוע. שרה קיבלה את פנינו במחיאות כפיים סוערות, והמשכנו לקפה לנדוור לחגוג את תום המירוץ ותחילת הבוקר. חג שמח!
