המטרה: טריאתלון אילת 2010

שתי ריצות ארוכות בחדר הכושר, היום (שבת) וביום חמישי. בשתיהן חזרתי על הטריק של הוספת מעלה לששת הק"מ הראשונים, וריצה מישורית בשני הק"מ האחרונים. הראשונה היתה קשה, והיה חם מהרגיל. בשניה הייתי נינוחה לאורך כל הריצה, ולא נזקקתי להפסקות.
הבעיה בריצות ארוכות בחדר הכושר, מעבר לקושי הפיזי, היא שהן משעממות. ההליכון לא מספק נוף מתחלף, אני מעדיפה לשמוע מוזיקה ולא מוצאת עניין בתכניות הטלויזיה. אם בא לי להפסיק קצת מהמוזיקה אז יש קולות רקע של סווש-סווש-סווש שמשמיעות הרגליים הנעות על ההליכון. כדי להוסיף קצת עניין אני מחלקת כל ריצה לשלושה חלקים, וממציאה שם לכל חלק. שלושה ק"מ ראשונים הם "חימום". בכל פעם ארוץ אותם טיפ-טיפה יותר מהר: חמישי 8.7 קמ"ש, שבת 8.8 קמ"ש. שלושה ק"מ הבאים הם "Mojo", ואותם אני רצה ב- 9.0 קמ"ש. והשניים האחרונים? כתובת על המכנסיים של זו שלפני נתנה לי את הרעיון: Funky. בהם אני מבטלת את השיפוע ומגבירה מהירות ל- 9.5 ואפילו 10, עד ששמונה חמוד מופיע על המסך.
אני שמחה שהצלחתי להכנס לשגרה של שלושה אימוני ריצה בשבוע. בקרוב העין שלי תחלים ואוכל להתחיל באימוני שחיה. ההרגשה הגופנית טובה, הברכיים כבר לא מתלוננות, ונדמה לי שהריאות שלי התרחבו קצת, כאילו יש בפנים יותר מקום לאוויר. האם ככה מרגישה אהבה מודרנית?

שמונה, וממשיכים לספור.
ליאור המליץ להוסיף מעלה למכשיר הריצה, כי זה מדמה את תנאי החוץ טוב יותר. נשמע מצחיק, אבל שנים של הכרות לימדו אותי שהבחור יודע על מה הוא מדבר. בחדר הכושר שמחתי לגלות מכשיר מהדגם הישן, שלא כולל מסך טלויזיה. מי צריך חדשות כשיש לי את סוז באוזן, לוחשת עידודים ומפנקת במוזיקה מעולה. סיימתי ששה ק"מ ראשונים במהירות משתנה בין 8.5 ל- 9.0 קמ"ש. מצא חן בעיני שמהירות המנוחה שלי היא זו שבה רצתי בפעם הקודמת.
עם תום ששת הק"מ פניתי לבדוק את עניין השיפוע: ביטלתי אותו, הורדתי לשמונה קמ"ש, רצתי כמה מאות מטרים והרגשתי שזה פשוט קל מדי. הגברתי מהירות ל- 9 ורצתי כך ק"מ נוסף. עדיין הכל סבבה. הגברתי ל- 10 קמ"ש וכך סיימתי חצי ק"מ אחרון, עם הרגשה מעולה שיש לי עוד מה לתת. בואו נתחיל!

יום שישי בערב, אחרי טיול ג'יפים בנחל עתק. את השקיעה ראיתי מנקודת תצפית מדהימה על אילת. ההרים האדומים הפכו לכחולים והשמש בהקה באדום כתום צהוב וכל הספקטרום שביניהם. ואז הגיעו הקור והרוח. למזלי, קצת פחות מאשר בערב הקודם. את החימום והמתיחות עשיתי על הגשר שמחבר בין המלונות הקרובים לים והמרוחקים ממנו. מצד אחד – אורות ירדן, מהצד השני – אורות אילת ומצרים. רצתי לכיוון מלון ספורט, וירדתי לטיילת דרך השביל שבו עולים מהים בטריאתלון ורצים לכיוון איזור ההחלפה לאופניים (שיכונה "מעלה הטריאתלון"). חייכתי לעצמי.
פניתי שמאלה לכיוון ירדן ורצתי עד סוף הטיילת, שם יש גשרון קטן, ובהמשך מגרש חניה חשוך וחוף צדדי ושקט. קצת מפחיד… המשכתי עד לשלט "עצור, גבול לפניך". סיבוב מלווה בהקלה, שתי דמויות חשודות במגרש החניה, וכבר אני שוב על הטיילת. הכיוון: קניון מול הים, הנקודה שבה זהר וליאור סיימו את הריצה שלהם. בנקודה הזו אני מסתובבת ורצה שוב לכיוון ירדן. כבר מתחיל להיות קשה, ו- Body Count מעודדים אותי כשאני עולה בריצה על הגשר המפורסם של אילת.
הטיילת עמוסה באנשים שמסתכלים בהפתעה על הרצה בערב שבת. ענן של עשן סיגריות מגיח מי פעם ומזכיר לי ימים נשכחים, וטוב שנשכחו. לא נעים לנשום עשן סיגריות או עשן מכונית תוך כדי אימון. הגעתי לגשרון, הפעם נמנעתי מהאיזור החשוך, וחזרתי אל "מעלה הטריאתלון".
ירדתי אל החוף וניסיתי לדמיין את ההרגשה לצאת מהמים אחרי שחיה של 1500 מטר. הקהל מריע, חברים ומשפחה מתרגשים ומחייכים. כמעט יכולתי לשמוע את האמא שמסבירה לבתה. עליתי בריצה בשביל ונגעתי בדרך בשלושה עמודים. זה יהיה סימן קטן שלי לעצמי, בזמן התחרות, שיגרום לי לחייך ולהזכר מדוע בכלל אני כאן. המשכתי לכיוון הגשר "שלי", נקודת הסיום, שממנה אתחיל שחרור ומתיחות, שוב מול האורות המנצנצים.
בחזרה אל המלון, בחדר האוכל אנשים לבושים לבן ומקבלים את השבת בסעודה. זה הזמן להתקלח ולצאת לחגוג.

שמונה בערב, האורות כבו בשיכון ותיקים ברחובות. הפסקת חשמל פתאומית. מרחוק מנצנצים האורות בחדר הכושר. איזו הזדמנות פז להשאיר את כל התירוצים בצד! הדלקתי נר, לבשתי גופיה (לקח מהפעם הקודמת) והגעתי בזמן למיני-קלאס בטן: רבע שעה של תרגילים שמטרתם חיזוק שרירי הבטן. משם למסילת הריצה. הפעם כיוונתי לעבודה בדופק גבוה יותר. חמש דקות הליכה מהירה לחימום, ולאחריהן ריצה רצופה של 4.5 ק"מ במהירות 8.5 קמ"ש. ב- 1.5 ק"מ האחרונים הגברתי ל- 9.5 קמ"ש, שווה ערך לקצב של 6.18 דקות לק"מ. מד הדופק של המכשיר לא עבד ולכן אני לא יודעת באיזה דופק עבדתי אבל ככל הנראה גבוה מ- 160. השורה התחתונה: 6 ק"מ, 42 דקות של ריצה רצופה. בקטע האחרון הרגשתי את חום הגוף עולה, מין הרגשה שהאימון מאד אפקטיבי. סיימתי רטובה, התעטפתי במעיל ויצאתי אל הגשם שבחוץ. עד שהגעתי אל האוטו הייתי רטובה גם מבפנים וגם מבחוץ. סושי חם מול האח הגדול היה סיום של פינוק לאימון הזה.

בדיוק בזמן שהתלבשתי כדי לצאת לסיבוב רחובות (קטן) 2, התחיל לרדת גשם סוחף, ממש מבול! עם ברד והכל. לכן שיניתי תכניות לריצה בחדר הכושר על הליכון. על ההליכון אפשר לבחור כל מיני תכניות, החלטתי להיות הרפקנית ובחרתי בתכנית "קצב לב" למשך שלושים דקות. מה שנחמד בריצה על הליכון הוא שאפשר לראות בדיוק כמה ק"מ עברו, וכמה זמן עבר, וכמה עוד נשאר. יש גם מין לוחות מתכת שמודדים את הדופק אם מחזיקים בהם למספר שניות. לקח לי קצת זמן להבין את זה, כנראה שהתכנית שבחרתי גרמה למסילה לנוע לשיפוע 3.0 בכל פעם שניסיתי למדוד דופק. אחרי הפעם השניה שבה זה קרה ביליתי את המשך הריצה במבטים מפוחדים כלפי מטה – לשמור על המסילה שלא תתרומם לה פתאום. קצב הלב שלי היה בין 153-158. מהירות ממוצעת: 8 קמ"ש. חם מאד עם החולצה הארוכה, שמתאימה למזג האוויר הסוער שבחוץ ופחות לסביבה המוגנת של חדר הכושר. לאחר 30 דקות הספקתי לעבור רק כ- 4 ק"מ… מזל שהמכשיר מאפשר עוד 5 דקות למנוחה! רציתי להמשיך באותו קצב כדי להגיע ל- 5.8 ק"מ, זמן הריצה שעשיתי בפעמיים האחרונות, אך עם תום חמש הדקות המסילה הפסיקה לנוע. אני הייתי על 4 וקצת ק"מ ודי עייפה בשלב הזה. גם הברכיים התחילו להפתעתי להשמיע קול למרות שחיממתי אותן כמו שצריך. אבל אני רוצה להתקדם, לא מתאים לסיים אימון לפני ש- 5.8 מנצנץ על המכשיר! לחיצה על start ואני שוב בעניינים. מהר מהר מעלה את הקצב, הולכת שתי דקות וממשיכה לרוץ. וככה בכיף שלי כל פעם העליתי קצת את המהירות וסיימתי את הריצה במהירות 10 קמ"ש כשאני מסננת "כן!" בשמחה חרישית עם תום שישה ק"מ.

לאט לאט הריצות הופכות ארוכות יותר, והמפה צריכה להקטין רזולוציה כדי להכיל את המסלול המלא. הרבה פעמים יצא לי לראות רצים במסלול הזה אשר מקיף את פארק רחובות, דרך נווה עמית, וכביש עוקף רחובות המכונה גם "טיילת רחובות". היום לראשונה גם אני עשיתי אותו. יצאתי עם השקיעה, כשעדיין ניתן לראות צללים אחרונים בשדות. בטיילת רצתי על הגבעה המלאכותית המכוסה בדשא, ומשקיפה על כל רחובות, כשהכוכבים מתחילים לנצנץ. הפעם השקעתי בחימום כמו שצריך: הליכה מהירה, מתיחות, חימום ברכים. התוצאות מורגשות: הריצה היתה נוחה יותר והברכיים שלי לא כואבות בכלל (בשונה מהריצה הקודמת). לקחים נוספים: לשרוך את הנעליים טוב יותר, לקחת ממחטת נייר לדרך, וחולצה קצרה מתחת למעיל זה מספיק מחמם. הכותרת היא "סיבוב רחובות (קטן)" כי אני כבר מתחילה לתכנן את הסיבוב הגדול, שכולל את רחוב הרצל ודרך יבנה, ואת הסיבוב הענק, שכולל את הכביש העוקף החדש :). שמעתי את מטאליקה בהופעה חיה עם התזמורת הפילהרמונית של סן פרנסיסקו. בסך הכל רצתי 5.8 ק"מ, ללא הפסקות (פרט לרמזור ברמז), ונהניתי מאד.

והנה כבר חזרתי. (זה מהיר האינטרנט הזה). בינתיים בעולם האמיתי עברו להם 44.2 דקות של ריצה! במהלכן גמאתי 5.8 ק"מ. אם מחלקים את זה בזה מקבלים מהירות ממוצעת של 7.6 דקות לק"מ, אבל כבר סיפרתי כמו איזו חיה אני רצה. היה מקסים להגיד שלום שלום לחמש ק"מ כשפגשתי אותו בדרך. היה כיף לשמוע אלבום מלא של אורפנד לנד תוך כדי ריצה. היה מגניב שהשיר שחיכיתי לו (Norra El Norra) היה גם זה שסגר את הריצה. אבל אני חייבת להודות שעם סוז זה יותר כיף… ואת אורפנד לנד אשאיר להופעות חיות שלהם. אה, כן, ובטן ואלכסונים כמובן, כשגשם קופץ עלי תוך כדי. וגם עשיתי מפה:

סופסוף קניתי לי בגדי ריצה אמיתיים
שיא הטכנולוגיה בנידוף למרחקים
בגדים סגולים עם פסים לבנים
עכשיו גם אני ארוץ כמו עז הרים

סיפרתי לליאור שאני "תקועה" על ארבעה קילומטרים: כל המסלולים שעשיתי לאחרונה הסתיימו בבית, בדיוק לאחר ארבעה קילומטרים! הוא הציע שפשוט ארוץ את המרחק הרגיל, ואז, בדיוק לפני שאסתובב ואחזור ההביתה, להוסיף עוד חצי קילומטר. המממ… רעיון מעניין!

לרגל המאורע החלטתי להרחיב את אוסף השירים שלי. הלילה ארוץ עם Orphaned Land. אחלו לי בהצלחה, חמישה קילומטרים הנה אני באה !!

יום חמים וקיצי של אמצע החורף עומד להגמר ומשאיר אחריו ריח של אביב מוקדם. צבעים יפים של שקיעה, שהתרגלתי לראות רק מהמשרד. היום אני בחופשת מחלה, ולא עושה יותר מדי. הרבה אנטיביוטיקה, ז'קט ריצה סגול ומכנסיים לבנים – אני מאירה למרחוק. חולפת בריצה על פני המשרד וממשיכה עוד קצת. שדות פתוחים וריח פריחה. חרציות הולכות לישון ומרפות עלי כותרת. מחשבות על לרוץ לעבודה ובחזרה במקום לנהוג.