המטרה: טריאתלון אילת 2010

יום ראשון, שש בבוקר, גשם מסתכל עלי בהפתעה. נועלת את הנעליים החדשות ורצה לכיוון ההולמס פלייס. שלוש עצירות לשרוך את השרוכים הסוררים. בסך הכל רצתי ק"מ אחד. זה אמנם יותר ממה שחשבתי שאצליח לרוץ בפעם הראשונה, אך בו זמנית זה גם הרבה פחות מדי. המטרה שלי היא לרוץ 10 ק"מ ברצף בתוך חצי שנה. כלומר, עד מאי 2010. אימון כח בחדר כושר, וריצה חזרה הביתה, שבדרךמתחלפת בהליכה מהירה. בעבודה מבטיחים לי שמחר השרירים יתפסו. אני דווקא מרגישה נפלא.

השלב הראשון הוא לקנות נעלי ריצה טובות, זה ברור שחיבים נעליים טובות ונוחות. אבל האם גם יתר הבגדים חשובים? (מכנסיים, חולצה, גרביים) – האם יתרמו לשיפור הריצה וההנאה ממנה, והאם יש חשיבות למותג? דיברתי עם אורן, ליאור ורחל, וכולם הסכימו פה אחד שיש חשיבות לבגדי הריצה, ולבדים מהם הם עשויים, וששיקול המחיר צריך להיות משני. השתכנעתי! עכשיו רק צריך למצוא בגדי ריצה בצבע ורוד :).

ברוקס היא החברה המועדפת עלי משלוש סיבות: 1) נתנו חסות לרצים את ישראל, וסיפקו לרצים את כל הציוד שהזדקקו לו לפרוייקט. 2) אני אוהבת את הלוגו שלהם – "רוצו שמחים" – הוא מצחיק אותי. 3) אנשי המכירות מקסימים. אבל… לצערי התלבטתי יותר מדי לגבי נעלי  Adrenaline GTS 9 , שמספקות לקשת ומתקנות קריסה פנימה (לא חשבתי שיש לי קריסה). וכך הנעליים מצאו רצה אחרת ולא נשארו לברוקס נעליים במידה שלי. אמרו שיהיו בעוד חודש. אבל למי יש חודש לחכות 🙂

בסופו של דבר קניתי נעלי ריצה בסוקוני, אחיות חדשות לשלוש הזוגות שכבר יש לי של סוקוני. הפעם הנעליים בצבע שחור, כמו שתמיד רציתי. הדגם: הוריקן 10, עם תמיכה טובה לקשת. רוצי שמחה.

אורן, לימור, ליאור ואני יושבים על קו המים וצופים בהזנקה של תחרות שחיה. "זה לא נראה כל כך קשה", חשבתי לעצמי, וביקשתי מאורן שיפתח לי עוד בקבוק של גולדסטאר. אז כמובן שבישיבה על החוף עם חברים ובירות, כשהשמש מדגדגת את העיניים והאלכוהול מעלה את החיוך, הכל נראה ממש קל ופשוט. ממש חתיכת עוגה. הנה המקצה הראשון, נראה כאילו שרק קפצו למים וכבר יצאו, מי היה מאמין שאפשר לשחות 1500 מטר כל כך מהר. כל השחיינים שוחים בשחיית חתירה (אני יודעת לשחות רק חזה!). ומקצה נוסף, הפעם של שחייניות, איטיות יותר מהגברים שחלקם סיימו סיבוב ראשון וקופצים לסיבוב נוסף.

ליאור וזהר הגיעו בריצה לאילת. התרגשות, שמחה והרבה גאווה. הם רצים עד למים ונכנסים אל הים. כולם מחייכים, מתחבקים, ומתרגשים יחד איתם. הרבה תמונות, ושני ליאור וזהר רצים שמחים וכל כך עייפים.

לימור ואני מחכות לליאור ולזהר שיגיעו כבר. בינתיים מסתובבות ליד הים וצופות בהזנקה של טריאתלון אילת 2009. מאות גברים ונשים בבגדי ים, רועדים מקור ומהתרגשות. כדי להעביר את הזמן אנחנו צופות בזינוק למים, ואחר כך בריצה לעבר האופניים. מאות שורות של אופניים מסודרות. אנחנו מקשיבות לקולות של הקליקים שהנעליים המיוחדות לאופניים משמיעות כשרצים איתן. וככה לאט לאט התתרגשות מחלחלת גם אלינו וההערכה לאנשים שעושים את המאמץ האדיר, ואני יכולה רק לדמיין את תחושת ההישג האישי שיש לאנשים האלה. לידנו, אמא מסבירה לבת שלה ש"מדובר באנשים רגילים, ממש כמוני וכמוך, שהחליטו לעשות משהו מיוחד ולאתגר את עצמם". ופתאום, גם לי בא לאתגר את עצמי. אני נזכרת איך הייתי באילת לפני שנים רבות עם ליאור, בטריאתלון הראשון שלו. ולאחר מספר שנים שוב, כשעשה את תחרות איש הברזל. וגם ממש בהתחלה, במירוץ הראשון, שהיה דו-אתלון. במשך השנים השתתפתי כצופה במספר תחרויות ואתגרים ספורטיבים. ומה איתי? עולות המחשבות. למה להסתכל, לחלום ולדמיין אם אפשר לעשות?

לימור, אורן ואני מתעוררים. אורן מתארגן לקראת הריצה ואנחנו יוצאים מהחדר אל האוהל הסמוך.הרצים את ישראל מתכוננים למקטע האחרון. אנחנו פוגשים את את ליאור, זהר, רועי, ירון, ומספר רצים נוספים שיצטרפו אל הקטע האחרון: קרן, ליאור, גלעד ובחור נוסף שהגיע ממודיעין ושכחתי את שמו. אמא של ליאור, רחל, ואחיו איתמר, יחברו אל הקבוצה בהמשך. הרצים יוצאים לדרך, הציוד מקופל, ועכשיו גם לימור ואני בדרך לאילת, ממהרות להגיע לפני השעה 7:00 שבה נסגרות דרכי הגישה לעיר.

http://www.runningisrael.co.il

הכל התחיל ככשני חברים, ליאור וזהר, החליטו לרוץ את כל ישראל – מהחרמון ועד אילת, 600 ק"מ בעשרה ימים רצופים. אפשר להגיד כל מיני דברים טובים על מישהו אחר: שהוא חכם, יפה, מוכשר… אבל אחת המחמאות הגדולות ביותר שניתן לומר על מישהו אחר היא שהוא מעורר השראה. וככה הרגשתי כשראיתי את זהר וליאור מגיעים לאילת, עייפים אך מרוצים, מותשים ורצוצים, כואבים ומחייכים. מעוררי השראה.