אני רצה לאט. בקצב של צבנוע. צעד אחרי צעד אחרי צעד. הקצב הזה מאפשר לי לרוץ יותר, כי כשהקצב עולה גם הלב פועם מהר יותר והגוף מתעייף ורוצה לנוח. האופן שבו אני רצה מזכיר לי את האופן שבו אני פותרת באגים או מנכשת עשבים בגינה: סט מסודר של פעולות שחוזר על עצמו במונוטניות מבורכת. סבלנות ונחישות הן תכונות המפתח. ובדיוק מצאתי את המאמר הזה ואת מוסר ההשכל באתר של מועדון רצי תל אביב.
