אוקיי. עוד שבוע וחצי מעכשיו, ביום חמישי לא-זה–הבא, מתישהו בבוקר, אני אהיה בדרך לאילת. וכבר מעכשיו אני מתרגשת. שבוע אחרון של העמסה, ואחריו שבוע טייפר.
עפרי מודיעה לי שהיא מגיעה בכל מצב. החברים בעבודה בודקים טיסות בוקר לאילת. גיל מגיע לחדר שלי מדי חצי שעה. אם הוא מפספס ביקור אני הולכת אליו. שנינו מתרגשים. אני עד דמעות. כאילו, לא מטאפורה – דמעות אמיתיות, ככה סתם, באמצע יום עבודה, מרוב התרגשות. שנה של מחשבות והכנות וציפיה עומדת להגיע לשיאה, ממש עוד מעט.