לפני היציאה למחנה שקלתי אם לקנות נעלי רכיבה. עד עכשיו דחיתי את הקניה. רציתי להתרגל לאופניים, והמחשבה על הקשרות חד צדדית אליהם הרתיעה אותי. עדיין לא מרגישה מספיק בטוחה ושולטת באופניים. במחשבה לאחור, עשיתי מספר טעויות בהכנה לקטע האופניים. בגלל ההוצאה הגדולה וחוסר ההבנה שלי במכניקה של הכלי הדו גלגלי, דחיתי את קניית האופניים יותר מדי. ואז היתה לי הזדמנות לקבל בהשאלה זוג אופניים, והחלטתי לנצל את ההזדמנות, וכך עבר לו עוד חודש, וקיבלתי את האופניים, שדרשו תיקונים קלים, עוד שבועיים, ואז רכבתי עליהם בדיוק שלוש פעמים והחזרתי אותן לבעליהן. ההוצאה לא נמנעה, רק נדחתה לחודש אוגוסט. האופניים שקניתי לבסוף משמחות אותי מאד. קודם כל, כי כבר לא היה לי זמן ואנרגיות להתלבט יותר מדי, וקניתי את האופניים הראשונות שפגשתי באינטרנט. שנית, כי הן ממש סבבה. כיום לאחר מספר חודשים של רכיבה כבר מתחיל להתחשק לי להחליף לאופניים טכנולוגיות יותר, בינתיים אני מתאפקת כדי לראות עד כמה אני מתמידה בענף הטריאתלון. כך או כך, קטע האופניים הוא הקשה ביותר עבורי (בהנחה שהשחיה היא בחזה). שרירי הרגליים עדיין לא מתורגלים מספיק, וגם נדמה לי שמשהו בלב-ריאה פועל אחרת באופניים.
ביום הראשון של המחנה, חמישה ק"מ נגד שעון, וגם נגד הרוח, הגשם, והחשש מרכיבה בכביש. הנוף מדהים, ראשית הסתיו בצפון. השמים פתוחים גדולים ואפורים והשמש השוקעת צובעת בצהוב ואדום את העננים. סיבוב ראשון עם כל הקבוצה, ולאחר מכן עוד שלושה סיבובים עם עצמנו. תודה לעינב שהשאילה לי מעיל רוח. העליות מלמדות להשתמש בכל קשת ההילוכים, והרגלים עובדות ועובדות וכאילו על ריק. אני תוהה אם נעלי רכיבה היו עוזרות לי כאן, גם במהירות וגם בכח הנדרש. רואה את חלי מדריכה את דרור לעמוד בעליה התלולה יותר, ועושה גם. מעבירה לפלטה גדולה ובירידות ועפה עם האופניים. מרגישה את הרוח מגיעה פתאום מהצד ומאתגרת את שיווי המשקל. ובעיקר השמיים, והשמש שנכנסת דרכם, וההרגשה החדשה הזו של המהירות על האופניים בירידה, כשהרוח מגיעה מלפנים.
ביום השני חימום לכיוון צומת אלייקים וחזרה. יש קצת עליות והרבה ירידות, וקצת מכוניות. משם ממשיכים אל הארץ הלא נודעת: הרים וגאיות, שדות בצהוב וירוק, עדר פרות שמנמנות שמשתזפות בשמש. הירידה הראשונה עם המון עצים מסביב והמחשבה על לעלות אותה בהמשך. הברקסים שלא ממש עובדים. הכביש הרטוב והרגליים שמחליקות מהפדלים. העליה אל המחנה הצבאי, מריה שמעודדת, והחצבים שבדרך. הרוכבים שאומרים שלום אחד לשני. השמש שיוצאת לה פתאום, וגם הגשם והקשת. הג'ל בטעם שוקולד על ראש ההר. ואז חזרה בירידה עד לצומת הראשונה, ומשם העליה שנראתה כל כך תלולה בהלוך ועכשיו נראית אפשרית בחזור. ומגיעה לתחנת האוטובוס בסיום, אחרי שלושים ומשהו ק"מ, ויודעת שאת המאמץ הזה עשיתי והצלחתי ונהנתי מכל דקה.