יום ראשון ברומא. לילה בלי שינה, טיסה מוקדמת, אספרסו בטרמינל, מלון הג'ירפה בגווני אדום. טיול ראשון לאתרים מרכזיים: כיכר ונציה (המכונה "כיכר החתולות"), מונומנט לבן לעמנואל (המכונה "מרכבות האלים"), הקולוסיאום וחילופי משמרות בארמון המלך. בן זוגי פרש לנוח ואני החלפתי לנעלי ריצה, מכנסיים לבנים, חולצה ורודה, ג'קט סגול ופנס מהבהב, ליתר ביטחון. תכננתי לחצות את הנהר ולהגיע לאיזור בשם Trastevre – מעבר לנהר הטיבר.
רצתי בויה נציונאל, כשפרודיג'י מתנגן באוזניות. אנשים מחייכים אלי ברחוב הקניות הסואן – צבעי ההסוואה שבחרתי מבליטים אותי היטב. מדי מספר דקות אני נאלצת לעצור בשל תנועת האנשים או תנועת המכוניות. יורדת אל עבר ארמון המלך, עוקפת משמאל לירידה תלולה, ובפניה השניה ימינה מגיעה אל מזרקת המשאלות – פונטה דה טרווי. אלים גדולים מאבן יושבים על המים וצופים באנשים המשליכים מטבעות. הטראנס באוזניים מחריש את שאון המים. אני עוצרת לרגע להביט בהמוני התיירים וממשיכה.
סמטה ציורית גדושה ברוכלים ובמסעדות תיירים מתפתלת ימין ושמאל, עד שמאחד הסיבובים נגלה אלי במלוא הדרו הפנתיאון. אני מחרישה את המוזיקה ונכנסת דרך עמודי האבן אל היכל האלים. מבנה קמור, בראשו כיפה ובה פתח עגול שדרכו יוצאים ונכנסים האלים. מסביב פסלים, תמונות, קברים ואווירת קודש אופפת את המקום. נשמתי עמוק את הקודש והחופש והמשכתי לכיוון הנהר.
הרחובות מעברו השני של הנהר גדולים ויש בהם חנויות יוקרה רבות. שדרות עצים ארוכות אינסופיות קורצות לי ואני מתפתה לכיוונן. עוד שדרה ועוד שדרה והעצים לא נגמרים. רצתי ברחובות כמו גשם שיכור מתחושת חופש. עכשיו ברחובות הרחבים אני כבר לא נתקלת באנשים ונותנת לרגליים וללב להוביל אותי אל עבר הנוצץ והמסקרן. נסחפתי אל רחוב ראשי, מואר, ושקט למדי בהתחשב בגודלו. בקצה הרחוב יש כנסיה ענקית ואני רצה לכיוונה. משני צידיה נגלות אלי שורות של עמודים, ובתווך כיכר עצומת מימדים. אני שומעת את פורטיס וסחרוב בהופעה חיה, מוזיקה עוצמתית ומרגשת, ואני שם בתוך כל הגודל והקדושה הזו. נשענתי על מעקה מעץ והסתכלתי על הכנסיה העצומה. הסתובבתי, ומולי נפרשת הכיכר, במרכזה עמוד, ומאחוריה נהר הטיבר והעיר רומא. הרגשה נפלאה של התרוממות רוח ואני לא מבינה למה, אבל נסחפת בתוך האושר הזה. רועדת מקור ונפעמת מהתרגשות, אני מבינה שהגעתי למקום עם אנרגיות חזקות ושואבת אותן לקרבי.
העמודים הגדולים קורצים לי ואני כמו ילדה רצה ביניהם, מרגישה קטנה קטנה. מימיני אנשים שותים תה חם. אני מתקרבת ונדמה לי שמדובר בקבצנים. מרגישה לא שייכת ומתקדמת לעבר הנהר. ארמון גדול ועגול לפני ואני פונה לחקור אותו. "פרגו?" – "בדיוק נסגר!". בהמשך, משטח החלקה על הקרח זורק אותי לפנטזיה מצויירת. בתחילת השבוע ניתנה לי נבואה שהחלום יהפוך למציאות – האמנם? אני כמעט מתפתה לעצור ולהחליף את נעלי הריצה במגלשיים עם סכינים, אך ממשיכה בדרכי. הרחובות משנים את אופיים התיירותי לאופי שכונתי משהו. השעה כבר שבע והגיע הזמן לחזור.
נעצרתי ליד אשה נאה ושאלתי מהו הכיוון של ויה נאציונאל. היא הביטה בי כאילו שאלתי איך מגיעים מרמת אביב לאלנבי, ברגל. "קחי את המטרו, זה בדיוק ארבע תחנות" אמרה באיטלקית והצביעה לעבר התחנה. ניסיתי להסביר שאני רוצה להגיע בריצה, אך היא מתעקשת – מטרו! התחלתי לחפש אנשים אחרים שיראו לי את הכיוון והגעתי לפיצריה בסגנון "טוני וספה". המוכר מדבר איתי באיטלקית, ואני מחייכת חיוך של "אני לא מפה". "את זוהרת", הוא אומר באנגלית, וחותך במספריים חתיכה מהפיצה הטעימה ביותר שאכלתי ברומא. אני אוכלת בעמידה כיתר הרומאים וממשיכה משם אל המטרו. שתי תיירות מראות לי את מיקומי על המפה, ואני מבינה שמבלי לדעת הגעתי אל כיכר סן פייטרו של הותיקן.