בחודש יוני הצטרפתי לקבוצה של חלי והתחלתי ללמוד לשחות חתירה. ככה נראתה שחיית החתירה שלי אז:
וככה השחייה נראית היום (אוקטובר):
וכאן יש מקום לסרטון נוסף, שמראה את המשך השיפור בשחיה (זווית הכנסת ידים למים, גריפה, תנועת רגליים):
[…]
תודה לחלי שצילמה ולימדה, בסבלנות רבה 🙂
לפני היציאה למחנה שקלתי אם לקנות נעלי רכיבה. עד עכשיו דחיתי את הקניה. רציתי להתרגל לאופניים, והמחשבה על הקשרות חד צדדית אליהם הרתיעה אותי. עדיין לא מרגישה מספיק בטוחה ושולטת באופניים. במחשבה לאחור, עשיתי מספר טעויות בהכנה לקטע האופניים. בגלל ההוצאה הגדולה וחוסר ההבנה שלי במכניקה של הכלי הדו גלגלי, דחיתי את קניית האופניים יותר מדי. ואז היתה לי הזדמנות לקבל בהשאלה זוג אופניים, והחלטתי לנצל את ההזדמנות, וכך עבר לו עוד חודש, וקיבלתי את האופניים, שדרשו תיקונים קלים, עוד שבועיים, ואז רכבתי עליהם בדיוק שלוש פעמים והחזרתי אותן לבעליהן. ההוצאה לא נמנעה, רק נדחתה לחודש אוגוסט. האופניים שקניתי לבסוף משמחות אותי מאד. קודם כל, כי כבר לא היה לי זמן ואנרגיות להתלבט יותר מדי, וקניתי את האופניים הראשונות שפגשתי באינטרנט. שנית, כי הן ממש סבבה. כיום לאחר מספר חודשים של רכיבה כבר מתחיל להתחשק לי להחליף לאופניים טכנולוגיות יותר, בינתיים אני מתאפקת כדי לראות עד כמה אני מתמידה בענף הטריאתלון. כך או כך, קטע האופניים הוא הקשה ביותר עבורי (בהנחה שהשחיה היא בחזה). שרירי הרגליים עדיין לא מתורגלים מספיק, וגם נדמה לי שמשהו בלב-ריאה פועל אחרת באופניים.
ביום הראשון של המחנה, חמישה ק"מ נגד שעון, וגם נגד הרוח, הגשם, והחשש מרכיבה בכביש. הנוף מדהים, ראשית הסתיו בצפון. השמים פתוחים גדולים ואפורים והשמש השוקעת צובעת בצהוב ואדום את העננים. סיבוב ראשון עם כל הקבוצה, ולאחר מכן עוד שלושה סיבובים עם עצמנו. תודה לעינב שהשאילה לי מעיל רוח. העליות מלמדות להשתמש בכל קשת ההילוכים, והרגלים עובדות ועובדות וכאילו על ריק. אני תוהה אם נעלי רכיבה היו עוזרות לי כאן, גם במהירות וגם בכח הנדרש. רואה את חלי מדריכה את דרור לעמוד בעליה התלולה יותר, ועושה גם. מעבירה לפלטה גדולה ובירידות ועפה עם האופניים. מרגישה את הרוח מגיעה פתאום מהצד ומאתגרת את שיווי המשקל. ובעיקר השמיים, והשמש שנכנסת דרכם, וההרגשה החדשה הזו של המהירות על האופניים בירידה, כשהרוח מגיעה מלפנים.
ביום השני חימום לכיוון צומת אלייקים וחזרה. יש קצת עליות והרבה ירידות, וקצת מכוניות. משם ממשיכים אל הארץ הלא נודעת: הרים וגאיות, שדות בצהוב וירוק, עדר פרות שמנמנות שמשתזפות בשמש. הירידה הראשונה עם המון עצים מסביב והמחשבה על לעלות אותה בהמשך. הברקסים שלא ממש עובדים. הכביש הרטוב והרגליים שמחליקות מהפדלים. העליה אל המחנה הצבאי, מריה שמעודדת, והחצבים שבדרך. הרוכבים שאומרים שלום אחד לשני. השמש שיוצאת לה פתאום, וגם הגשם והקשת. הג'ל בטעם שוקולד על ראש ההר. ואז חזרה בירידה עד לצומת הראשונה, ומשם העליה שנראתה כל כך תלולה בהלוך ועכשיו נראית אפשרית בחזור. ומגיעה לתחנת האוטובוס בסיום, אחרי שלושים ומשהו ק"מ, ויודעת שאת המאמץ הזה עשיתי והצלחתי ונהנתי מכל דקה.
לכל האימונים האלו יש השפעה ניכרת על איך שאני נראית ומרגישה.
הרגשה – הרבה יותר רגועה. כמו מדורה שהפכה לגחלים. כל האנרגיות עוד שם, ועדיין אפשר להתלקח ברגע, אבל אין צורך. כך נח, כך נעים. רוח נמוכה ואנרגיות חזקות יותר, ועם זאת, יותר בשליטה. זו לא עקשנות, זה כח רצון. חוץ מזה, כל הזמן בא לי להתאמן. או לרוץ, או לשחות, או רולר בליידס, או כפיפות בטן. כל הזמן בא לי לעשות משהו עם עצמי, והמנוחה היא כפויה. מדי פעם מוצאת את עצמי מחכה שהיום יגמר כדי שאוכל לרוץ כבר. ואחרי אימון, בא לי להתאמן עוד קצת.
מראה – גשם ואני הופכים להיות דומים. לשנינו יש שרירים, והרבה. אני מורחת קרם הגנה על השרירים שנוצרו לאחרונה, ומרוצה.
יום ראשון ברומא. לילה בלי שינה, טיסה מוקדמת, אספרסו בטרמינל, מלון הג'ירפה בגווני אדום. טיול ראשון לאתרים מרכזיים: כיכר ונציה (המכונה "כיכר החתולות"), מונומנט לבן לעמנואל (המכונה "מרכבות האלים"), הקולוסיאום וחילופי משמרות בארמון המלך. בן זוגי פרש לנוח ואני החלפתי לנעלי ריצה, מכנסיים לבנים, חולצה ורודה, ג'קט סגול ופנס מהבהב, ליתר ביטחון. תכננתי לחצות את הנהר ולהגיע לאיזור בשם Trastevre – מעבר לנהר הטיבר.
רצתי בויה נציונאל, כשפרודיג'י מתנגן באוזניות. אנשים מחייכים אלי ברחוב הקניות הסואן – צבעי ההסוואה שבחרתי מבליטים אותי היטב. מדי מספר דקות אני נאלצת לעצור בשל תנועת האנשים או תנועת המכוניות. יורדת אל עבר ארמון המלך, עוקפת משמאל לירידה תלולה, ובפניה השניה ימינה מגיעה אל מזרקת המשאלות – פונטה דה טרווי. אלים גדולים מאבן יושבים על המים וצופים באנשים המשליכים מטבעות. הטראנס באוזניים מחריש את שאון המים. אני עוצרת לרגע להביט בהמוני התיירים וממשיכה.
סמטה ציורית גדושה ברוכלים ובמסעדות תיירים מתפתלת ימין ושמאל, עד שמאחד הסיבובים נגלה אלי במלוא הדרו הפנתיאון. אני מחרישה את המוזיקה ונכנסת דרך עמודי האבן אל היכל האלים. מבנה קמור, בראשו כיפה ובה פתח עגול שדרכו יוצאים ונכנסים האלים. מסביב פסלים, תמונות, קברים ואווירת קודש אופפת את המקום. נשמתי עמוק את הקודש והחופש והמשכתי לכיוון הנהר.
הרחובות מעברו השני של הנהר גדולים ויש בהם חנויות יוקרה רבות. שדרות עצים ארוכות אינסופיות קורצות לי ואני מתפתה לכיוונן. עוד שדרה ועוד שדרה והעצים לא נגמרים. רצתי ברחובות כמו גשם שיכור מתחושת חופש. עכשיו ברחובות הרחבים אני כבר לא נתקלת באנשים ונותנת לרגליים וללב להוביל אותי אל עבר הנוצץ והמסקרן. נסחפתי אל רחוב ראשי, מואר, ושקט למדי בהתחשב בגודלו. בקצה הרחוב יש כנסיה ענקית ואני רצה לכיוונה. משני צידיה נגלות אלי שורות של עמודים, ובתווך כיכר עצומת מימדים. אני שומעת את פורטיס וסחרוב בהופעה חיה, מוזיקה עוצמתית ומרגשת, ואני שם בתוך כל הגודל והקדושה הזו. נשענתי על מעקה מעץ והסתכלתי על הכנסיה העצומה. הסתובבתי, ומולי נפרשת הכיכר, במרכזה עמוד, ומאחוריה נהר הטיבר והעיר רומא. הרגשה נפלאה של התרוממות רוח ואני לא מבינה למה, אבל נסחפת בתוך האושר הזה. רועדת מקור ונפעמת מהתרגשות, אני מבינה שהגעתי למקום עם אנרגיות חזקות ושואבת אותן לקרבי.
העמודים הגדולים קורצים לי ואני כמו ילדה רצה ביניהם, מרגישה קטנה קטנה. מימיני אנשים שותים תה חם. אני מתקרבת ונדמה לי שמדובר בקבצנים. מרגישה לא שייכת ומתקדמת לעבר הנהר. ארמון גדול ועגול לפני ואני פונה לחקור אותו. "פרגו?" – "בדיוק נסגר!". בהמשך, משטח החלקה על הקרח זורק אותי לפנטזיה מצויירת. בתחילת השבוע ניתנה לי נבואה שהחלום יהפוך למציאות – האמנם? אני כמעט מתפתה לעצור ולהחליף את נעלי הריצה במגלשיים עם סכינים, אך ממשיכה בדרכי. הרחובות משנים את אופיים התיירותי לאופי שכונתי משהו. השעה כבר שבע והגיע הזמן לחזור.
נעצרתי ליד אשה נאה ושאלתי מהו הכיוון של ויה נאציונאל. היא הביטה בי כאילו שאלתי איך מגיעים מרמת אביב לאלנבי, ברגל. "קחי את המטרו, זה בדיוק ארבע תחנות" אמרה באיטלקית והצביעה לעבר התחנה. ניסיתי להסביר שאני רוצה להגיע בריצה, אך היא מתעקשת – מטרו! התחלתי לחפש אנשים אחרים שיראו לי את הכיוון והגעתי לפיצריה בסגנון "טוני וספה". המוכר מדבר איתי באיטלקית, ואני מחייכת חיוך של "אני לא מפה". "את זוהרת", הוא אומר באנגלית, וחותך במספריים חתיכה מהפיצה הטעימה ביותר שאכלתי ברומא. אני אוכלת בעמידה כיתר הרומאים וממשיכה משם אל המטרו. שתי תיירות מראות לי את מיקומי על המפה, ואני מבינה שמבלי לדעת הגעתי אל כיכר סן פייטרו של הותיקן.
חודשיים לפני, והגיע הזמן לעשות הערכת מצב כנה. האם בקצב האימונים הנוכחי אוכל להשלים טריאתלון אולימפי?
טריאתלון גן שמואל היה הזדמנות טובה לראות עד כמה אני מוכנה. צפינו בזינוק המקצה האולימפי ובשחיינים. יש פער ניכר בין השוחים חתירה לשוחים חזה. כבר בסיבוב הראשון נפתח מרחק גדול עם השוחים האחרונים, ומאחור נשרך לו שוחה אחד איטי במיוחד. אני חוששת להיות השוחה הזה. ההוא שכולם ממתינים לו שיצא כבר מהמים. ללא שיפור ניכר במיומנויות החתירה שלי, אני יכולה להיות השחיינית האחרונה.
קטע השחיה עבר במהירות. שחיתי את כולו בחזה, ואף עקפתי לא מעט חתרנים. יצאתי מהמים תוך חמש עשרה דקות, הישג נפלא מבחינתי. את קטע השחיה בטריאתלון קיסריה הקודם עשיתי בשלושים וחמש דקות – כלומר, שיפרתי בעשרים דקות שלמות. מקצה האופניים בוטל, ושמחתי שכך. היה יום חם מאד וההמתנה ארוכה. לא נראה לי כיף לדווש במזג אוויר כזה. המשכנו ישר למקצה הריצה. בשטח ההחלפה ביזבזתי זמן רב על שריכת נעלי הריצה. סיימתי במקום 13 בקטגוריה, מתוך 29 נשים. זו שהגיעה לפני עשתה זאת בשתי שניות פחות. זו שלפניה – שלושים שניות. אני חושבת על הזמן שלקח לי לשרוך, ומחליטה להשיג שרוכי גומי. הריצה עצמה היתה קשה לי, בגלל החום. שוב פחדתי להתייבש או לשתות יותר מדי. בק"מ השלישי הרגשתי רע, נמנום בידיים ומחשבות על מלחים אבודים. עברתי להליכה ועשיתי הערכת מצב – בשום אופן אין לי כוונה להגיע שוב לחדר מיון, מבחינתי להפסיק את התחרות אם אני לא מרגישה טוב. אחרי שהרגעתי את הפחד חזרתי לרוץ, שתי מעידות בדרך וקצת לא בפוקוס, אך סיימתי בחיוך.
המסקנה שלי מטריאתלון גן שמואל היא שאני לא מספיק מוכנה לטריאתלון אולימפי. הויתור על החלק הזה של החלום מעמת אותי עם העקשנות שלי, ועם כח הרצון. לפעמים זו דבקות במטרה, ולפעמים – סתם עקשנות. בדיעבד, האימונים שלי היו צריכים להעשות אחרת. מצד שני, זה גם לא ממש חכם לעבור בתוך שנה מאפס עשייה לטריאתלון אולימפי, ויש לי שתי ברכיים כואבות שמוכיחות את זה.
לאחר הרבה מחשבות, החלטתי להתייעץ עם חלי:
היי חלי,
אני יודעת שאת לא מתלהבת מהמחשבה שאעשה את הטריאתלון האולימפי באילת. האמת, גם אותי זה מפחיד. קיוויתי להיות בכושר הרבה יותר טוב עכשיו, אבל השיפור לא קורה בקצב שרציתי. בעיקר בשחיה.
מה לדעתך צריך לקרות כדי שכן אוכל לעשות את האולימפי? האם צריך לשנות את תכנית האימונים או להוסיף אימונים?תודה,
מיטל
התשובה של חלי הפתיעה אותי:
היי מיטל,
לגבי אילת –
אני חושבת שאת מתקדמת בקצב יפה מאוד,
אך לדעתי המטרה שהצבת לעצמך לא היתה נכונה.
מבחינת עומק אימונים בתקופה הקצרה יחסית שאת מתאמנת זה לא יהיה נכון להשתתף באולימפי.אם השאלה היא אם את יכולה לסיים את המרחק אז התשובה תלויה יותר בכוח רצון שלך, שקיים.
ולכן אני שואלת למה דווקא אילת הנוכחי. אני אומרת לך שתסיימי, את יודעת שתסיימי, אבל האם זה מתאים מבחינת הכנת הגוף? לא, כיוון שלגוף יש את הקצב שלו.
מה זה אומר בעצם? זה אומר שיהיה קושי במידה כזו שעשוי למנוע ממך הנאה. פציעה פחות שכיחה כיוון שאתם מקבלים אימונים מתונים.מניחה שהבנת על מה אני ממליצה, אך אפרגן במה שתבחרי.
אם בכל זאת את רוצה ללכת על זה כדאי שתשחי עוד פעם בשבוע.שיהיה ערב נעים,
חלי
התשובה של חלי הפתיעה אותי, מפני שעד עכשיו חשבתי על הטריאתלון האולימפי במונחים של "אצליח לסיים או לא אצליח לסיים". חשבתי על כח רצון, נחישות, התמדה וסיבולת. על ההנאה לא חשבתי בכלל. הויתור על טריאתלון אולימפי נתפס אצלי כהרמת ידיים, כישלון, מטרה שלא הושלמה. ולמה בעצם? אין לי תשובה. הרי האמא שהסבירה לבתה ש"מדובר באנשים רגילים, כמוני וכמוך, שהחליטו יום אחד לאתגר את עצמם" – כלל לא דיברה על מרחק אולימפי או ספרינט או איש ברזל או לחצות את ישראל בריצה. היא דיברה על האנשים שהחליטו לקום ולשנות את שגרת יומם, להוסיף כושר ואתגר, להציב מטרה ולהשיג אותה. אני לגמרי שם.
אני מרגישה שלמה עם ההחלטה לוותר על הטריאתלון האולימפי. בצער לא רב אני נפרדת מהחלום הזה, וחושבת על ההבדל בין עקשנות לדבקות במטרה, ועל להקשיב, לקבל, לשחרר, ולהמשיך.
בתוך כך, נולדת לה מטרה חדשה: טריאתלון אולימפי בשנה הבאה.