יום שישי היה רב פעלים: טיול בוקר לגשם; שמתי אוטו במוסך; קניתי אופניים חדשים (יד שניה); שתיתי קפה עם מיכל; הוצאתי את האוטו מהמוסך; טיול צהרים לגשם; בירה בשישקו עם מיכל ושירי; סרט עם מיכל; שבע בערב. נכנסתי הביתה, בגדי הריצה כבר מוכנים על המיטה שאלבש אותם ואצא. לא יודעת מה קרה לכל החברים שלי, אבל כולם החליטו שזהו בדיוק הרגע המתאים להתקשר אלי. ואני כבר מתה לצאת… כך עברה לה כמעט שעה, והופ יצאתי לדרך. שוב אל כיכר אתרים ואל הים, אך הפעם הגאות בשיא וקשה לרוץ על קו המים שהפך להיות קו החול. הסתובבתי ורצתי בכיוון השני, עד לחוף מציצים. משם בעליה אל נורדאו, ירידה אל אבן גבירול והביתה. היה חם. היה כל כך חם. הרגשתי איך הגוף רותח וזה נעים נעים נעים. עוד טיול לגשם ומתיחות בגינת הכלבים. ואלרי לסיום ושבת שלום יכולה להתחיל מ-ע-כ-ש-י-ו.
מה זאת אומרת למה כל החברים החליטו להתקשר אליך? חייבים לדבר אחרי השישקו, לא?
חוצמזה, תמיד את לפני או אחרי ריצה יא כלה. מגיעים לי יסורי המצפון האלה. אני מיוסרת ממילא.