מרוץ 10K שני, ואיזה הבדל ברמת ההתרגשות. ההתארגנות שלי למירוץ היתה מתוך תחושה של "נו, עוד ריצת בוקר של 10 ק"מ". אמא שלי, שבאה לעודד, התרגשה הרבה יותר. בשבוע שלפני המירוץ בדקה איתי כל יום אם אכלתי, שתיתי ונחתי כמו שצריך. כל ההסברים שלי שזהו מרחק שאני רצה שלוש פעמים בשבוע לא הואילו. בבוקר המירוץ פגשתי את אמא ואיתמר מחכים נרגשים ליד קו הזינוק. הצטלמנו והצטרפתי אל נחיל הרצים במקצה השלישי. האוזניות כבר באוזניים ושיר הפתיחה שלי מתנגן. בעד לצלילים אני שומעת חלקי משפטים כמו "בלה בלה בלה שטיח!" או "בלה בלה עשרה ק"מ". יריית פתיחה ואנו מתקדמים בגוש איטי לצלילי המוזיקה אל השטיח, דורכים עליו, ופורצים קדימה.
בשיר הבא גיליתי לצערי שרשימת השירים שהכנתי במיוחד עבור המירוץ לא נטענה לאייפוד. פורטיס וסחרוב שאני כל כך אוהבת בדרך כלל הפעם לא התאימו, דיפדפתי קדימה למצוא מוזיקה שכן מתאימה אבל הכל נשמע משעמם. חם וצפוף, רצה בקבוצה על גשר רוקח ומשקיפה על שוטרים משועממים. בהמשך נקודת מים של נביעות. המגישים מגישים את הבקבוק ללא הפיה, לא הבנתי מדוע. נסנסים לרחוב הירקון ושם מחכה שרה, עם שני הכלבים שושי וניקיטה. אני שמחה לראות אותם ומתכופפת ללטף את ניקיטה, שמגיב בנביחות. נקודת הסיבוב ברחוב חבקוק הגיעה מהר, כבר עברו חמישב ק"מ?
המשך המסלול בפארק הירקון מרגיש אחרת מבחינת האנרגיות. בק"מ השביעי התעיפתי ואפילו שקלתי לעבור להליכה. הורדתי את הקצב אך נשארתי בריצה, זאת תחרות ריצה וזוהי הדרך לעשות זאת. בק"מ התשיעי נזכרתי שאמא ואיתמר מחכים לראות אותי, ואנרגיות מחודשות עלו. הגברתי את הקצב, שאמא שלי תראה כמה מהר הבת שלה רצה, והסתכלתי ימינה ושמאלה אך לא ראיתי אותם.
לקראת סיום, שומעים כבר את המוזיקה ורואה את שער הסיום, הגברתי את הקצב ונתתי את כל מה שיש לי… עברתי את השער בשמחה עם "יש!" גדול. דייב חיכה לי בקו הסיום והניח עלי מדליה. פרשתי הצידה למתיחות של אחרי, מרגישה כאבים חדשים בברך וברגל שלא הכרתי עד כה.
אמא היתה בשטח הסיום, מצחיקה וחמושה במצלמה ובמים קרים. שמחתי לפגוש גם את החברים מקבוצת עמק האושר 3, שהשתתפו במירוץ. שמחתי גם לגלות שלמרות הקושי, סיימתי את המירוץ בפחות משעה: 00:59:59:30.