המטרה: טריאתלון אילת 2010

את היום שלישי ברומא בילינו בעליה וירידה של המוני מדרגות: טיפסנו למרומי כיפת הותיקן (551 מדרגות), קפצנו במדרגות הספרדיות (130 מדרגות – בקטנה), עלינו לפארק שמשקיף על רומא – וברקע המנטרה שאין כמו עליות לחיזוק ועיצוב שרירי הישבן. אבל לי זה לא הספיק, כנראה…



אחר צהריים קר וגשום פוגש אותי מאושרת מתמיד. שיננתי את המסלול ל- Trastevere והפעם לא אטעה! הקור המקפיא לא מאפשר לנוח, חייבת להיות בתנועה כדי לא להרגיש אותו. שוב יורדת את ויה נאציונאל בדרך המוכרת אל כיכר החתולות. עוקפת את עמנואל מימין ומתחילה בטיפוס. גרם מדרגות חינני מפתה אותי לעלות בריצה אל עבר כנסיה שממנה נשקפת רומא לעבר הנהר. נחמד! יורדת ועולה שוב במדרגות סמוכות, לעבר כיכר ובה סוס. אני מאמצת מנהג חדש – להקיף את הכיכרות שאני פוגשת. כך ראיתי את הרוכב על הסוס מכל הכיוונים, והמשכתי בכביש מתפתל כלפי מעלה. בראש השביל יש תצפית על איזור העתיקות. בחור עם אייפון מאשר שזהו אכן שער טיטוס לפנינו. קר ואי אפשר לעמוד במקום רגע אחד. אני רצה בירידה דרך רחובות צרים, כמעט נתקלת בתייר שמבצע פניה חדה. חוצה כביש אל עבר כיכר עם חצץ שבמרכזה… הממ… זהו אכן פסל נוסף, מה שמעניין הפעם זה החצץ שיש בכיכר, מרגיש נעים בכפות הרגליים. עוד קצת קדימה והנהר נפרס לפני. במרכזו אי, ואני עוברת דרכו ומגיעה אל עברו השני של הנהר.

כביש רחב וסואן מקדם את פני. מסלולים למכוניות, אוטובוסים וטראמים. פניתי ימינה אל רחוב רחב עם עצים נחמדים. ככל שמתרחקים מהמרכז הרעש פוחת והעצים הופכים צפופים יותר. בקצה הרחוב גרם מדרגות רחב. אני נזכרת שבקצה ה- Trastevre יש פארק ומטפסת בשמחה במדרגות. בסופן נגלה אלי כביש מפותל וכן, מדרגות נוספות. עליתי עד שלא נותרו עוד מדרגות לעלות. Back street boys חוזרים ומלווים אותי בכל המזרקות שאני פוגשת שם למעלה. הנוף פשוט עוצר נשימה, איזור גבוה שמשקיף על כל העיר. אני מהרהרת בכך שמעולם לא ראיתי עיר מכל כך הרבה כיוונים ביום אחד. החושך יורד והפארק כבר מפחיד. מצאתי מדרגות שלוקחות אותי למטה, לעבר הסמטאות.

רחובות צרים, מרוצפים אבני בזלת. בתי אבן בגווני חום. חנויות גבינה ונקניק. גבר מדיף ניחוח אלכוהול חולק לי מחמאות (תודה!). מסעדה עם מפות משובצות. אני טועה בשמחה ברחובות ומוצאת את דרכי לפי הריחות. זוג נחמד מורה לי את הדרך לעבר Santa Maria the Trastevere. אני מקיפה את המזרקה שבכיכר, נכנסת אל הכנסיה ומתיישבת על ספסל עץ. בפנים האורות מעומעמים, חם ונעים. עוגב מתחיל לנגן והאורות כבים, רק תמונתו של ישו מוארת והוא מחייך אלי. עשר דקות של מנוחה במיסה.

דרכי המשיכה לאורך הנהר, צפונה לכיוון הותיקן. ריצה ארוכה ורצופה בדרך פנויה יחסית. הנהר מקסים ויורד עלי גשם. מדי פעם אני מועדת לתוך שלולית וכפות הרגליים כבר רטובות. במקרה שרמזור אדום מנסה להכנס לדרכי אני פשוט פונה ימינה או שמאלה ורצה עד סוף הגשר. כך יצא שרצתי על רוב הגשרים שחוצים את הטיבר וראיתי את הפסלים לאורך הגשרים. קצת אחרי הותיקן פניתי לחפש את תחנת המטרו מהפעם הקודמת, זו עם הפיצה המדהימה לידה. דרכי אבדה ברחובות המוארים עמוסי התיירים, רצתי הלוך ושוב וניסיתי להעזר בתיירים אוחזי מפות. עד שלפתע צדו עיני סלע עתיק ומוכר, שקוע בקיר לבנים של בניין מודרני. מעט אחריו נגלתה אלי פיאצה נבונה. הכיכר המרכזית ביותר ברומא מחד, וללא אף קו מטרו שמגיע אליה מאידך. למעשה, המרחק מהכיכר אל תחנת המטרו הסמוכה שווה למרחק של הכיכר מהמלון. אם כך, רצים.

מפיאצה נבונה רצתי בעליה אל כיוון הפנתיאון. שוטר אדיב מספר לי ששעת הסגירה הגיעה. חלפתי על פני מסעדות עם ריחות מגרים בדרכי אל מזרקת המשאלות. הקור עז, כולם מסביבי עטופים בשפע שכבות, אני לא מתעכבת להטיל מטבע. פונה ימינה ושמאלה לעליה המובילה אל ארמון המלך. המשמר המלכותי צופה בי כשאני מבצעת מתיחות של סיום ריצה. עליה אחרונה דרך ויה נאציונאל, ארוחה קלה במעדניה, ואפשר להתחיל את הערב.

כל כך הרבה ריצות, ששכחתי איך להחליק! כל העניין הזה של רגל אחת ואז השניה פשוט לא עבד טוב היום. מזג אוויר מושלם להחלקה, מן קור נעים כזה ואוויר צלול. מחוזות חדשים ולא מוכרים – פארק דרום בלילה, שכונת התקווה, כפר שלם. הדרמנו והרחקנו וכבר נהיה מאוחר. בחצות שלחתי את הסינדרלה שבי לישון, ויתרתי על עליה מאתגרת ושמחתי על ההחלטה ככל שמסלול הנסיעה במונית התארך.

וואו, כמה כיף לרוץ בחוץ בהשוואה לחדר הכושר! ערב חמים יחסית שולח אותי החוצה, במעיל סגול ומיטב שירי מייקל ג'קסון. את החימום עשיתי יחד עם גשם, הלכנו לבקר את הוטרינר בסיבוב שלקח כשעה. גשם חזר מחוסן ואני חזרתי מוכנה לריצה. המסלול התחיל בבית, המשיך בעבודה, דרך השדות החשוכים, שביל לכיוון הרכבת, במעלה רחוב הרצל (עליה רצינית), ומשם במגמת ירידה דרך שער חנקין, שכונה צפונית, ארליך ושיכון ותיקים. רגעי התפוצצויות האושר שהיו חסרים לי לאחרונה חזרו ובגדול. פיקסיז מופלאים הרטיטו לבבות ופיזרו תקוות. הקלות בלתי נתפסת של לרוץ שבעה ק"מ, האוויר המלטף, ניחוח לילי של שדות, הירח שעולה עם סיום המסלול.