בשתים עשרה וחצי יצאתי לריצה נוספת. במירוץ הר לעמק יהיו שלושה קטעי ריצה, וכעת צריך להתאמן על ריצה, מנוחה, וריצה נוספת. עננים ורוח החליפו את הגשם, ומדי פעם הציצה שמש. רצתי למרכז העיר ומשם לכיוון העוקף. דרך עפר הפרידה ביני לבין הכביש הראשי, וחשבתי שזוהי דרך קיצור לא סלולה. טעיתי, ומצאתי את עצמי רצה (שוב!) בשדה פתוח, שלמרות הבניינים שמסביב הרגיש די מבודד. הגשם שירד הותיר אדמה בוצית ושקעתי בה מספר פעמים. הנעלים והמכנסיים התלכלכו, ואני רצה לאורך העוקף אבל גדר מונעת ממני להגיע אל המדרכה. אני מנסה לנחם את עצמי שזוהי הדמייה טובה של תנאי מירוץ בשטח… אבל הרגשה לא נעימה מלווה אותי. בעתיד אמנע להכנס לבד לשבילים שאני לא מכירה. בינתיים אני הודפת מחשבות שליליות ומנסה להבין מהעקבות בבוץ היכן ניתן לעבור בבטחה. בסופו של דבר הגעתי אל העוקף ואל הברזיה, ופתחתי בריצה נעימה לאורך הכביש, כשבצדדים החרציות משתוללות כאילו אין קיץ מעבר לפינה.
הגעתי לפארק המדע אחרי 6.5 ק"מ ובשלב זה כבר התחלתי להרגיש את הברכיים. בימים האחרונים חשבתי שאולי עליתי במרחקים מהר מדי, וכעת זה מתבטא בברכיים כואבות. עברתי להליכה של 1.5 ק"מ, עד לפקולטה. אבל הריצה מדגדגת בכפות הרגליים… המשכתי לרוץ, כשהראש והברכיים מורים לעבור להליכה אבל הנשמה מבקשת עוד קצת… מן דילמה פנימית שכזאת שגרמה לי לרוץ וללכת לסירוגין את ארבעת הק"מ הנותרים עד לבית.
