העדפתי לבלות את אחר הצהריים של יום שישי האביבי הזה על הספה ולא על הרגליים, והריצה נדחתה לה עוד ועוד. המחשבה לצאת ולרוץ שמונה ק"מ הרתיעה אותי והמשימה נראתה לי מורכבת מדי. בסופו של דבר סיכמתי עם עצמי שגם ריצה קלה של 4 ק"מ זה בסדר לפעמים, וככה עם מעט חשק יצאתי לדרך. התכנון המקורי היה לרוץ להרצל ובחזרה, אולם תוך כדי ריצה החשק התגבר ופתאום בכלל לא היה לי דחוף לחזור. רצתי עד לצומת הכניסה של רחובות ופניתי לכיוון העוקף, דרך ארוכה מעט יותר על מנת להמנע מהמעבר בשביל החשוך. אחרי הסיבוב ראיתי שהשביל האלטרנטיבי גם כן חשוך ומבודד, מזל שזהו קטע קצר יחסית. במקום לשוב הביתה, פניתי לכיוון סיבוב רחובות (קטן) שלי.
עכשיו אני מתחילה להבין משפטים בסגנון "אם אתה יכול לרוץ X ק"מ, אתה יכול לרוץ גם X+Y ק"מ". יש שלב בריצה שבו המחשבות זורמות לכיוונים אחרים והרגלים נושאות את הגוף הלאה. הרגשת מאמץ מתחלפת בתחושה נינוחה, בערך כמו לשבת על כורסה ולהסתכל על השמיים. האם אוכל להאריך את משך הריצה על ידי כך שאכוון את עצמי לשהות בתחום הזה למשך זמן רב יותר?
הפעם רצתי את הסיבוב הקטן בכיוון ההפוך לפעמים הקודמות. התקדמתי אל עבר נקודה מסויימת שלהערכתי היא הגבוהה ביותר בהמשך הדרך, ומכאן המשך הריצה כבר בירידה. ליד העבודה הרגשתי כבר עייפות ברגליים שאותה יחסתי למרחק הרב שרצתי. הנחתי שכבר עברתי 8 ק"מ ושהשניים הנוספים שנותרו עד הבית סוגרים לי עשירייה ראשונה. בבית הצטערתי לגלות שהריצה היתה רק 7.3 ק"מ ולא חציתי את השמונה כפי שחשבתי. בצד החיובי, רצתי את כל הדרך ברציפות והתגברתי על המחסום הפסיכולוגי באמצע הדרך.
אני מקווה ש- Y=2 תופס?
מפני שעכשיו אני ב- X=8, ומתכננת לרוץ 10 בשבת 🙂 …
בשרב…
צריך כדורי מלח?
כמה דברים עוד יש לגלות על הריצה 🙂
תמיד אמרתי שאחת השיטות לקום בבוקר ולרוץ היא לצאת לשם לפני שהראש מבין מה קורה. אם מתחילים לנתח ולחשוב, הרבה פעמים פשוט נשארים בבית. אם יוצאים, נהנים.
אצלי החוק הוא שאם כבר יצאתי ואני מתחיל לרוץ ולא בא לי, אפילו אחרי דקה או שתיים, אני מסתובב וחוזר. אם הבאסה בחזרה לא מספיק גדולה שאני בכל זאת ארוץ, כנראה שזה לא יום בשביל זה.
בקשר למשפט אם את יכולה לרוץ x אז את יכולה גם x+y, אה, אני מקווה שy הוא מספר קטן, אחרת יש לך הפתעה בהשמל..