האביב הגיע, או לפחות ככה זה מרגיש. השמש חייכה אלי כל היום מהחלון, וביקשה שאקדים את שעת הריצה. הסכמתי, כמובן.
סיבוב רחובות עובר דרך שדות של חרציות ושמים פתוחים. חוטים בצבע כחול כהה נשזרים בשמים הבהירים, עד שיורדת חשכה. כשאני חולפת על פני המשרד שלי אני יודעת שעברו שני ק"מ. שתי בנות מהעבודה מנופפות לי לשלום ליד הבתים ההרוסים שסוגרים את הק"מ השלישי. שלב החימום הסתיים ומתחיל שלב ה- Mojo. מה זה אומר? עבורי, השלב הזה מציין את היכולת לשהות בריצה במשך זמן ממושך ולהרגיש בנוח. כל כך בנוח, שכשסיבוב רחובות מסתיים מתחשק לי לרוץ אותו שוב. רצתי עד לפסי הרכבת, מעקים ממוחשבים חסמו את דרכי. הסתובבתי וחזרתי, עליתי בעוקף ונכנסתי אל השכונה.
בסוף המסלול שלי מצפה לי קטע מפנק במיוחד: עליית חנה אברך. עליונת נחמדה וביתית, ולאחריה מישור פתוח שמוביל עד הבית. 8.5 ק"מ של שכרון חושים אביבי ושעה רצופה של ריצה.
וגם: נרשמתי למרוץ עין גדי בסופ"ש הבא: 10 ק"מ מדבריים.