המטרה: טריאתלון אילת 2010

בשתים עשרה וחצי יצאתי לריצה נוספת. במירוץ הר לעמק יהיו שלושה קטעי ריצה, וכעת צריך להתאמן על ריצה, מנוחה, וריצה נוספת. עננים ורוח החליפו את הגשם, ומדי פעם הציצה שמש. רצתי למרכז העיר ומשם לכיוון העוקף. דרך עפר הפרידה ביני לבין הכביש הראשי, וחשבתי שזוהי דרך קיצור לא סלולה. טעיתי, ומצאתי את עצמי רצה (שוב!) בשדה פתוח, שלמרות הבניינים שמסביב הרגיש די מבודד. הגשם שירד הותיר אדמה בוצית ושקעתי בה מספר פעמים. הנעלים והמכנסיים התלכלכו, ואני רצה לאורך העוקף אבל גדר מונעת ממני להגיע אל המדרכה. אני מנסה לנחם את עצמי שזוהי הדמייה טובה של תנאי מירוץ בשטח… אבל הרגשה לא נעימה מלווה אותי. בעתיד אמנע להכנס לבד לשבילים שאני לא מכירה. בינתיים אני הודפת מחשבות שליליות ומנסה להבין מהעקבות בבוץ היכן ניתן לעבור בבטחה. בסופו של דבר הגעתי אל העוקף ואל הברזיה, ופתחתי בריצה נעימה לאורך הכביש, כשבצדדים החרציות משתוללות כאילו אין קיץ מעבר לפינה.

הגעתי לפארק המדע אחרי 6.5 ק"מ ובשלב זה כבר התחלתי להרגיש את הברכיים. בימים האחרונים חשבתי שאולי עליתי במרחקים מהר מדי, וכעת זה מתבטא בברכיים כואבות. עברתי להליכה של 1.5 ק"מ, עד לפקולטה. אבל הריצה מדגדגת בכפות הרגליים… המשכתי לרוץ, כשהראש והברכיים מורים לעבור להליכה אבל הנשמה מבקשת עוד קצת… מן דילמה פנימית שכזאת שגרמה לי לרוץ וללכת לסירוגין את ארבעת הק"מ הנותרים עד לבית.

בתחילת דצמבר, כשלרוץ ק"מ שלם ברצף נראה לי כמו חלום רחוק, תכננתי ביחד עם שרה שעד פברואר אוכל לרוץ שני ק"מ. מרוץ נס ציונה סומן כיעד הראשון. חודשיים וחצי לאחר מכן כבר רצתי עשרה ק"מ במירוץ עין גדי, אבל את היעד הראשון שלי הייתי נחושה להשלים. חברי הצוות המדהימים והתומכים שלי השכימו קום והתייצבו בבוקר חורפי וגשום ליד בניין עריית נס ציונה. ההרכב המורחב כלל את שרה, אלכס, דותן, חנן ואותי, את הנסיך גשם והנסיכה שושי. הצטרפנו למקצה העממי, וכך גם הכלבים יכלו לרוץ איתנו. נפגשנו, קשקשנו, חייכנו, התמתחנו. בשעה שמונה ורבע התייצבנו על קו הזינוק, דרוכים ומחוייכים. רצנו במסלול מעגלי לאורך 2150 מטר, מדלגים מעל שלוליות. גשם, שזה היה המרוץ הראשון שלו, לא התרשם במיוחד מהקצב שלי ובילה את רוב המירוץ בהליכה מהירה או במשחק משיכות ברצועה שלו. השוטרים והמתנדבים חייכו למראה הכלב הספורטיבי, שגם היה נושא הכלים של המפתחות שלי והפלאפון של חנן. חנן פתח בריצה מהירה ונעלם הרבה לפנינו. אלכס, דותן ואני רצנו בקצב מתון, אולם מעט לפני קו הסיום אלכס ודותן הגבירו מהירות והתחרו זה בזה מי יסיים קודם! נדמה לי ששניהם הגיעו ראשונים… כך או כך, עבורי כל אנשי הצוות הם המנצחים הגדולים של האירוע. שרה קיבלה את פנינו במחיאות כפיים סוערות, והמשכנו לקפה לנדוור לחגוג את תום המירוץ ותחילת הבוקר. חג שמח!

בראשון שלאחר המירוץ נחתי. מגיע לי. ביום שני כבר בקושי יכולתי להתאפק שיסתיים כבר יום העבודה ושאוכל לצאת לרוץ. יצאתי שעה לפני השקיעה ורצתי את סיבוב רחובות (קטן), הפעם בכיוון ההפוך – מהבית בעליה לכיוון הפקולטה, משם לעבר העבודה, חזרה דרך עמוס דניאלי וחנה אברך בכיוון ההפוך, כך שבסוף ציפתה לי ירידה. הרגשתי את הברכיים כואבות וגם שלב ה- Mojo שלי בושש להגיע. היום צלעתי בעקבות כאב בברך שמאל, שנדמה לי שחולף כבר. נראה לי שזוהי הזדמנות טובה להתחיל במתינות באימונים כפולים: ארבעה ק"מ בבוקר וארבעה בערב.

טרום ריצה
בעודי מתארגנת בשטח הכינוס ראיתי את קרן. לפני חודש הצבנו לעצמנו מטרה לרוץ ביחד עשרה ק"מ במירוץ תל אביב המתוכנן לחודש מרץ. בינתיים המרוץ נדחה, ומסתבר ששתינו נרשמנו לעין גדי בתור מירוץ חליפי, ושכחנו לספר על זה אחת לשניה. איך שמחתי! השלמתי חוויות עם קרן ובמקביל התארגנתי למרוץ: הכנסתי לכיס המכנס תמרים, שמתי כובע, מרחתי קרם הגנה והצמדתי אייפוד למכנס. הכנתי משקה איזוטוני ושתיתי ממנו. את התיק השארתי בלוקר, ולקחתי איתי בקבוק נוסף עם 750 מ"ל של ברד איזוטוני. החלטתי לא לקחת סיכונים ולרוץ עם בקבוק של משקה איזוטוני ביד. ערב קודם, ערבבתי אבקה בבקבוק והקפאתי. עכשיו הבקבוק הקר בידי, זה מרגיש קצת מוזר כי אני לא רגילה לרוץ עם בקבוק ביד.

זינוק
בעודי עומדת על קו הזינוק, בין מאות האנשים, דמעות של התרגשות וגאווה עלו אל עיני. באותו רגע הצטערתי שלא בחרתי במשקפי שמש אטומים יותר, ככה הייתי יכולה לזרום עם ההרגשה. על הבמה רקדניות ברזילאיות ודברי תודה. ביד אחת אני מחזיקה את הבקבוק של האיזוטוני ובשניה מוחאת כפיים. כל האנשים סופרים ביחד חמש… ארבע… שלוש… שתיים… אחת… את יריית ההזנקה לא שמעתי מפני שבשלב הזה כבר הגברתי ווליום באוזניות, רוצה לשקוע בתוך המוזיקה המוכרת ולהסחף עם גוש האנשים.

תחילת הריצה
אנשים עוקפים אותי, גם כאלו שמשתתפים במקצה ההליכה. אני זזה לשוליים ומחליטה להצמד אליהם ממספר סיבות: א. כביש אספלט שחור ביום חם פולט הרבה קרינה, ובשוליים יש חול מדברי בהיר. ב. בעקבות השטפונות יש נביטה מאסיבית של צמחים, וצמחים נובטים זה מדליק, בעיקר במדבר. ג. לתת למהירים יותר לעקוף בקלות. בשלב מסויים התחלתי לדאוג שאולי אני האחרונה במקצה… מבט חטוף לאחור גילה לי שאני במקום טוב באמצע, יש עוד המוני אנשים מאחורי.

הק"מ השני
בגלל הריצה בקבוצה גדולה של אנשים שרצים מהר, את הק"מ הראשונים רצתי מהר יותר מהקצב הרגיל שלי. נשימות מהירות יותר רמזו לי שנסחפתי עם הקצב הכללי. התאמתי את מהירות הריצה שלי לקצב שאני רגילה אליו עד שהנשימות התייצבו. ואז ראיתי דגל מתנפנף ומתחתיו הספרה שתיים, ונזכרתי ששלושת הק"מ הראשונים הם רק שלב החימום. לקחתי שלוק מהאיזוטוני שבשלב הזה כבר היה חם למדי. בתחנת השתיה לקחתי בקבוק ולגמתי ממנו לאט, בכל מספר דקות עוד קצת, ככה רצתי לי עם שני בקבוקים עד שהרגשתי ששתיתי מספיק מים ואת הקצת שנשאר שפכתי על החולצה כדי לקרר את הגוף.

ק"מ ארבע עד שש
אלו שסיימו את המחצית מסתובבים וחוזרים. הם אמורים להצמד לצד השני, אבל אנחנו לא בסינגפור וכל אחד רץ במסלול שמתאים לו. כשהרצים חולפים על פני נוצר משב של רוח, וזה כיף, אז שירוצו איפה שמתחשק להם. אני חושבת על המחצית הקרובה, עוד ק"מ אחד. בשבילי זהו כבר שלב ה- Mojo, הריצה האוטומטית שבה המחשבות נושאות אותי הלאה. אני שוכחת מזה שיש לי רגליים וברכיים וכובע על הראש ופשוט רצה בכיף, עד לחבית, ומסתובבת. אחרי ק"מ אני רואה מולי את קרן וצועקת לה "קרן, כל הכבוד!". אופס, אולי צעקתי חזק מדי בגלל המוזיקה באוזניות. מחייכת וממשיכה.

הק"מ השביעי
היה כיף נורא. רצתי בקצב אחיד והתחלתי להבחין שאני עוקפת אנשים, כל פעם עוד אחד ועוד אחד. המוזיקה היתה לי מאד נעימה והתחלתי לשיר. מימיני ים המלח, לפני הרים עצומים, ולמעלה שמיים. הריצה בעלייה ואני די מחבבת עליות מתונות, צעדי ריצה קטנים ומדודים ותחנת שתיה באמצע. סוף סוף אני מרשה לעצמי לזרוק את הבקבוק עם שאריות המשקה האיזוטוני, יודעת שנותרו רק עוד 2.5 ק"מ אל הבקבוק הנוסף שמחכה לי בלוקר. שתיתי מהמים, שפכתי על עצמי לקירור וזרקתי את הבקבוק. איזה כיף לרוץ בידיים חופשיות!! פורטיס וסחרוב בהופעה נותנים בראש ואני נותנת ברגליים, קלילות מפתיעה סוחפת אותי ואני נותנת לשיר ולהרים לעטוף אותי. העיניים למעלה בשמיים וכבר לא מתביישת לשיר, (בעיקר כשלידי כולם עם אוזניות), חלום כחול של הרים ושמיים ואש וכחול והכל מתפרץ והאנדרופינים שוטפים את הגוף.



סיום
אנשים בצידי הדרך מוחאים כפיים. הידיים שלי חופשיות אחרי שזרקתי את האיזוטוני לקראת הסוף, והתחלתי למחוא כפיים גם, לעצמי. על שהצבתי לי מטרה ועמדתי בה בגבורה, על שהתמודדתי באומץ עם השרב ועם הפחד שלי ממנו, ועל שסיימתי את המירוץ הראשון שלי, בכיף.

תוצאות ותמונת סיום
שעה וארבע דקות וארבעים ושש שניות (1:04:46), מקום 51 מתוך 96 בקטגוריית נשים 35-45.

בשבת יתקיים מרוץ עין גדי, ואני מתרגשת כבר כמה ימים. ביום התחרות צפוי לשרור שרב. אתרי הספורט התמלאו בשפע כתבות ועיצות כיצד לאקלם את הגוף לחום, וכיצד להבחין בסימני התייבשות או שתיית יתר. בתור מישהי עם נסיון עשיר בתחום שתיית היתר ואובדן אלקטרוליטים אני חוששת במיוחד. אני יודעת היטב איך מרגישה התייבשות ואיך מרגישה היפנותרמיה. שתיהן מרגישות בדיוק אותו הדבר וזה לא נעים בכלל.
ביום התחרות אני צריכה להקפיד לשתות ולהקפיד שלא לשתות יותר מדי. בהתאם לעצות אני ממליחה בשפע ובשמחה את כל מה שבא אל פי, חוץ משוקולד כמובן. את הריצה הקודמת עשיתי בתנאי שרב, אולם בשעת לילה. הערב יצאתי לריצה קצרה יותר, ארבעה ק"מ בלבד, שהזכירו לי מהי ההנאה מריצה ואיך זה מרגיש לסיים ריצה עם טעם של עוד. השרירים תפוסים מהריצה הקודמת ואני מקווה שישתחחרו עד שבת. זהו! זו היתה הריצה האחרונה שלי לפני מרוץ עין גדי, מעכשיו מנוחה והתכוננות במישורים אחרים.
אני צריכה להשלים את הציוד הבא: משקפי שמש, מכנסי ריצה, משקה איזוטוני, כובע, קרם הגנה לפנים, טיפות לעיניים. אני אכין לי פלייליסט מגניב לריצה. וחוץ מזה, אקח את הכל בקלות. מפני שזהו המירוץ הראשון שלי, וכל תוצאה שאשיג תהיה עבורי שיא אישי.

בדיוק כששלחתי את הפוסט הקודם אל אוויר העולם קיבלתי SMS. "עדיין מעוניינת להצטרף למירוץ הר לעמק"? "כ-ן!!!" עניתי מייד, שלא יהיו פה ספקות. בשיחת הטלפון שלאחר מכן הבהרתי שאני רצה מתחילה, מתלהבת אמנם, אבל עדיין מתחילה. האם ירצו לצרף לשורותיהם מישהי שעשוייה לעכב את הקבוצה? שרון הרגיע את חששותי וסיכמנו שההשתתפות היא בעיקר למען ההנאה. כמובן שנרשמנו לקטגוריה תחרותית, שיהיה עניין. האושר, כך גיליתי, הוא עניין מורכב: הליכה, אופניים, שחיה וריצה. איזה אושר.

סיבוב רחובות גדול, שרה המהממטורית, מרוץ עין גדי, שרב, בלוק פארטי ודייויד בואי, שלום לוטרינר של גשם, מים בברזיה, חם במרכז רחובות וקריר יותר כשיוצאים לשדות, שתי דקות מנוחה בצומת סואן, סיבוב רחובות קטן ומוכר, מכונית שעצרה רחוק במיוחד, שמים גדולים פתוחים עם כוכבים, מגרשת מחשבות עצובות ומפנה מקום לשמחות, רץ שעקף והבהיל אותי נורא, רגלים מעץ ומסמרים בברכיים, צבנוע בסוף, סיבוב ניצחון עם גשם בשכונה, מסיבת פיצה עם גשם, אחד עשר ק"מ, אחד אלוהינו.

מרוץ הר לעמק הינו מרוץ שליחים קבוצתי למרחק של 200 ק'מ, שיימשך כ- 20 שעות בקירוב. המרוץ הינו יחיד מסוגו בארץ, ומתקיים השנה זו הפעם השנייה. תחילתו ביום חמישי, 29.4.2010 באתר קלעת נמרוד המשקיף על עמק החולה , התחלת המרוץ בזינוק מדורג שיערך בין השעות 7:00 ל- 16:00 עפ'י הערכות מהירות הריצה של הקבוצות. המשכו לאורך הנופים של עמק החולה, הכנרת, בקעת בית נטופה, עמק יזרעאל, וסיומו ביישוב הקהילתי 'תמרת' ביום שישי, 30.4.2010 בין השעות 07:00 ל- 10:00 בבוקר. המרוץ מתחלק ל- 24 מקטעים של כ-5-14 ק'מ. המשתתפים מתחלפים במקטעים השונים במתכונת של מרוץ שליחים. במרוץ תשתתפנה קבוצות בנות, 2,4,6 או 8 רצים (גברים, נשים או מעורבות) שיתחלפו בינהן. בקטגוריה התחרותית כל רץ ירוץ קטע במסלול בתורו וינוח עד שכל חברי הקבוצה ירוצו על פי הסדר שנקבע מראש וחוזר חלילה. סה'כ כל רץ ירוץ שלושה, ארבעה או שישה קטעים בתלות במספר הרצים בקבוצה. ניתן לרוץ במסגרת לא תחרותית שבה אין חשיבות לסדר הרצים. סדר ומספר הקטעים שכל רץ עובר נקבע ע'י הקבוצה.ביום שלישי הקרוב יפתח חלון הזמדמנויות להרשמת קבוצות נוספות למירוץ. אני קוראת לרצים ולרצות מתחילים, שרוצים לאתגר את עצמם, להצטרף אלי לקבוצה של שמונה רצים. חשבתי להרשם למסלול התחרותי (שיהיה מעניין), עם דגש על הכיף שבדרך, הנופים וההנאה מהריצה.
אז קדימה…

העדפתי לבלות את אחר הצהריים של יום שישי האביבי הזה על הספה ולא על הרגליים, והריצה נדחתה לה עוד ועוד. המחשבה לצאת ולרוץ שמונה ק"מ הרתיעה אותי והמשימה נראתה לי מורכבת מדי. בסופו של דבר סיכמתי עם עצמי שגם ריצה קלה של 4 ק"מ זה בסדר לפעמים, וככה עם מעט חשק יצאתי לדרך. התכנון המקורי היה לרוץ להרצל ובחזרה, אולם תוך כדי ריצה החשק התגבר ופתאום בכלל לא היה לי דחוף לחזור. רצתי עד לצומת הכניסה של רחובות ופניתי לכיוון העוקף, דרך ארוכה מעט יותר על מנת להמנע מהמעבר בשביל החשוך. אחרי הסיבוב ראיתי שהשביל האלטרנטיבי גם כן חשוך ומבודד, מזל שזהו קטע קצר יחסית. במקום לשוב הביתה, פניתי לכיוון סיבוב רחובות (קטן) שלי.

עכשיו אני מתחילה להבין משפטים בסגנון "אם אתה יכול לרוץ X ק"מ, אתה יכול לרוץ גם X+Y ק"מ". יש שלב בריצה שבו המחשבות זורמות לכיוונים אחרים והרגלים נושאות את הגוף הלאה. הרגשת מאמץ מתחלפת בתחושה נינוחה, בערך כמו לשבת על כורסה ולהסתכל על השמיים. האם אוכל להאריך את משך הריצה על ידי כך שאכוון את עצמי לשהות בתחום הזה למשך זמן רב יותר?

הפעם רצתי את הסיבוב הקטן בכיוון ההפוך לפעמים הקודמות. התקדמתי אל עבר נקודה מסויימת שלהערכתי היא הגבוהה ביותר בהמשך הדרך, ומכאן המשך הריצה כבר בירידה. ליד העבודה הרגשתי כבר עייפות ברגליים שאותה יחסתי למרחק הרב שרצתי. הנחתי שכבר עברתי 8 ק"מ ושהשניים הנוספים שנותרו עד הבית סוגרים לי עשירייה ראשונה. בבית הצטערתי לגלות שהריצה היתה רק 7.3 ק"מ ולא חציתי את השמונה כפי שחשבתי. בצד החיובי, רצתי את כל הדרך ברציפות והתגברתי על המחסום הפסיכולוגי באמצע הדרך.

האביב הגיע, או לפחות ככה זה מרגיש. השמש חייכה אלי כל היום מהחלון, וביקשה שאקדים את שעת הריצה. הסכמתי, כמובן.

סיבוב רחובות עובר דרך שדות של חרציות ושמים פתוחים. חוטים בצבע כחול כהה נשזרים בשמים הבהירים, עד שיורדת חשכה. כשאני חולפת על פני המשרד שלי אני יודעת שעברו שני ק"מ. שתי בנות מהעבודה מנופפות לי לשלום ליד הבתים ההרוסים שסוגרים את הק"מ השלישי. שלב החימום הסתיים ומתחיל שלב ה- Mojo. מה זה אומר? עבורי, השלב הזה מציין את היכולת לשהות בריצה במשך זמן ממושך ולהרגיש בנוח. כל כך בנוח, שכשסיבוב רחובות מסתיים מתחשק לי לרוץ אותו שוב. רצתי עד לפסי הרכבת, מעקים ממוחשבים חסמו את דרכי. הסתובבתי וחזרתי, עליתי בעוקף ונכנסתי אל השכונה.



בסוף המסלול שלי מצפה לי קטע מפנק במיוחד: עליית חנה אברך. עליונת נחמדה וביתית, ולאחריה מישור פתוח שמוביל עד הבית. 8.5 ק"מ של שכרון חושים אביבי ושעה רצופה של ריצה.

וגם: נרשמתי למרוץ עין גדי בסופ"ש הבא: 10 ק"מ מדבריים.