שתי ריצות ארוכות בחדר הכושר, היום (שבת) וביום חמישי. בשתיהן חזרתי על הטריק של הוספת מעלה לששת הק"מ הראשונים, וריצה מישורית בשני הק"מ האחרונים. הראשונה היתה קשה, והיה חם מהרגיל. בשניה הייתי נינוחה לאורך כל הריצה, ולא נזקקתי להפסקות.
הבעיה בריצות ארוכות בחדר הכושר, מעבר לקושי הפיזי, היא שהן משעממות. ההליכון לא מספק נוף מתחלף, אני מעדיפה לשמוע מוזיקה ולא מוצאת עניין בתכניות הטלויזיה. אם בא לי להפסיק קצת מהמוזיקה אז יש קולות רקע של סווש-סווש-סווש שמשמיעות הרגליים הנעות על ההליכון. כדי להוסיף קצת עניין אני מחלקת כל ריצה לשלושה חלקים, וממציאה שם לכל חלק. שלושה ק"מ ראשונים הם "חימום". בכל פעם ארוץ אותם טיפ-טיפה יותר מהר: חמישי 8.7 קמ"ש, שבת 8.8 קמ"ש. שלושה ק"מ הבאים הם "Mojo", ואותם אני רצה ב- 9.0 קמ"ש. והשניים האחרונים? כתובת על המכנסיים של זו שלפני נתנה לי את הרעיון: Funky. בהם אני מבטלת את השיפוע ומגבירה מהירות ל- 9.5 ואפילו 10, עד ששמונה חמוד מופיע על המסך.
אני שמחה שהצלחתי להכנס לשגרה של שלושה אימוני ריצה בשבוע. בקרוב העין שלי תחלים ואוכל להתחיל באימוני שחיה. ההרגשה הגופנית טובה, הברכיים כבר לא מתלוננות, ונדמה לי שהריאות שלי התרחבו קצת, כאילו יש בפנים יותר מקום לאוויר. האם ככה מרגישה אהבה מודרנית?