יום שישי בערב, אחרי טיול ג'יפים בנחל עתק. את השקיעה ראיתי מנקודת תצפית מדהימה על אילת. ההרים האדומים הפכו לכחולים והשמש בהקה באדום כתום צהוב וכל הספקטרום שביניהם. ואז הגיעו הקור והרוח. למזלי, קצת פחות מאשר בערב הקודם. את החימום והמתיחות עשיתי על הגשר שמחבר בין המלונות הקרובים לים והמרוחקים ממנו. מצד אחד – אורות ירדן, מהצד השני – אורות אילת ומצרים. רצתי לכיוון מלון ספורט, וירדתי לטיילת דרך השביל שבו עולים מהים בטריאתלון ורצים לכיוון איזור ההחלפה לאופניים (שיכונה "מעלה הטריאתלון"). חייכתי לעצמי.
פניתי שמאלה לכיוון ירדן ורצתי עד סוף הטיילת, שם יש גשרון קטן, ובהמשך מגרש חניה חשוך וחוף צדדי ושקט. קצת מפחיד… המשכתי עד לשלט "עצור, גבול לפניך". סיבוב מלווה בהקלה, שתי דמויות חשודות במגרש החניה, וכבר אני שוב על הטיילת. הכיוון: קניון מול הים, הנקודה שבה זהר וליאור סיימו את הריצה שלהם. בנקודה הזו אני מסתובבת ורצה שוב לכיוון ירדן. כבר מתחיל להיות קשה, ו- Body Count מעודדים אותי כשאני עולה בריצה על הגשר המפורסם של אילת.
הטיילת עמוסה באנשים שמסתכלים בהפתעה על הרצה בערב שבת. ענן של עשן סיגריות מגיח מי פעם ומזכיר לי ימים נשכחים, וטוב שנשכחו. לא נעים לנשום עשן סיגריות או עשן מכונית תוך כדי אימון. הגעתי לגשרון, הפעם נמנעתי מהאיזור החשוך, וחזרתי אל "מעלה הטריאתלון".
ירדתי אל החוף וניסיתי לדמיין את ההרגשה לצאת מהמים אחרי שחיה של 1500 מטר. הקהל מריע, חברים ומשפחה מתרגשים ומחייכים. כמעט יכולתי לשמוע את האמא שמסבירה לבתה. עליתי בריצה בשביל ונגעתי בדרך בשלושה עמודים. זה יהיה סימן קטן שלי לעצמי, בזמן התחרות, שיגרום לי לחייך ולהזכר מדוע בכלל אני כאן. המשכתי לכיוון הגשר "שלי", נקודת הסיום, שממנה אתחיל שחרור ומתיחות, שוב מול האורות המנצנצים.
בחזרה אל המלון, בחדר האוכל אנשים לבושים לבן ומקבלים את השבת בסעודה. זה הזמן להתקלח ולצאת לחגוג.
באמת כיף לרוץ באילת.. בחורף.. רוב האנשים רצים לצד השני, לכיוון הגבול עם עקבה, או לכיוון ההרים, ריצות מזככות.