לימור ואני מחכות לליאור ולזהר שיגיעו כבר. בינתיים מסתובבות ליד הים וצופות בהזנקה של טריאתלון אילת 2009. מאות גברים ונשים בבגדי ים, רועדים מקור ומהתרגשות. כדי להעביר את הזמן אנחנו צופות בזינוק למים, ואחר כך בריצה לעבר האופניים. מאות שורות של אופניים מסודרות. אנחנו מקשיבות לקולות של הקליקים שהנעליים המיוחדות לאופניים משמיעות כשרצים איתן. וככה לאט לאט התתרגשות מחלחלת גם אלינו וההערכה לאנשים שעושים את המאמץ האדיר, ואני יכולה רק לדמיין את תחושת ההישג האישי שיש לאנשים האלה. לידנו, אמא מסבירה לבת שלה ש"מדובר באנשים רגילים, ממש כמוני וכמוך, שהחליטו לעשות משהו מיוחד ולאתגר את עצמם". ופתאום, גם לי בא לאתגר את עצמי. אני נזכרת איך הייתי באילת לפני שנים רבות עם ליאור, בטריאתלון הראשון שלו. ולאחר מספר שנים שוב, כשעשה את תחרות איש הברזל. וגם ממש בהתחלה, במירוץ הראשון, שהיה דו-אתלון. במשך השנים השתתפתי כצופה במספר תחרויות ואתגרים ספורטיבים. ומה איתי? עולות המחשבות. למה להסתכל, לחלום ולדמיין אם אפשר לעשות?